אני עוצמת עיניים ומתארת לי אותך. גבוה ורזה, אולי שרירי אבל
בטעם. מהוגן למראה, מגולח למשעי, מכופתר כמו מגיש מהדורה
מרכזית. חנוק בחליפה יקרה ועניבה, מאחר כמו שפן לבן אל ארץ
הפלאות שמעבר לים. המצח הגבוה, מבריק מזיעה, הוא הרמז היחיד
ליצרים הגועשים מתחת לפני השטח. מבחוץ, אתה קלישאה של איש
עסקים. מבפנים, וזה כבר ברור, אתה חיית טרף מורעבת. אני יודעת
שאתה רוצה אותי. כמה שאתה רוצה אותי. אני מונחת לפניך על מגש
הדור, שתנעץ בי את שיניך החדות. מחכה, מייחלת שתעשה בי שמות.
אפתה אותך בשיחה אינטליגנטית ואלגנטית, עד שיצא הנמר מכלוב
העצמות שבנית לו. ואז יקירי, הכל יכול לקרות. עכשיו זה כבר
תלוי בך, עד כמה שתצליח לרסן את עצמך. אבל עדיף שלא תנסה. ככל
שתהיה פראי יותר, כך ייטב.
הגוף בוער, הלב הולם, ובראש רצות תמונות מתוך סרט שטרם צולם.
בבוא היום, אם תרצה, נצלם אותו יחד. המחשבה על כך מעבירה בי
גלים של צמרמורת. התשוקה הופכת מוצקה, ואין עוד מקום למילים.
במקום בו נגמרות המילים, מתחיל הגוף לפעול כחיה. אנחנו נצמדים
ככל הניתן, תופסים זה בזו בכל דרך אפשרית. יודעים כל העת כי
תהיה זו הזדמנות שלא תחזור עוד. אנחנו מתנועעים כאחוזי טירוף,
ולא עוצרים לרגע. הנשימה מואצת, והאוויר מדיף ניחוחות זימה.
אנו מכלים עצמנו במעשה עד תום.
אני פוקחת את עיני בשוך הלהט. מביטה הישר קדימה, ולא רואה דבר.
טעם זיעתך עודו על לשוני, ובתוך כך, אני נרדמת. אולי עוד קיץ,
אנחנו ניפגש. עד אז, היה חלום.