לשעה קלה השתרר שקט. נ' שאוזנו עדיין הייתה לחוצה אל הקיר עד
כאב ממש, ניסה להבין את פשרה של הדממה הפתאומית. הקיר היה עשוי
לבנים חומות לא מהוקצעות, שברווחים ביניהן השתרשה לה ירוקת
שמקורה בטחב הרב ששרר באותו מקום.
הם זוממים משהו, חשב בליבו, אחרת לא היו משתתקים לזמן כה רב.
מחשבה זו הפתיעה את נ', שהרי עד לפני דקות אחדות ביקש את אותו
שקט בדיוק, והתפלל שהרעשים והלחישות מעבר לקיר ייפסקו כבר.
אולי הם הסתלקו להם? חשב לפתע.
לא, הם לא יוותרו בקלות כל-כך. מרגע שהתחילו יעשו הכל  כדי
להשיג את מטרתם. אבל אולי בכל זאת, זמן כה רב חלף מאז שהגיעו
הרי גם הם כמוני בוודאי כבר עייפים ואולי נואשו ופרשו להם. כך
חלפו להם מספר רגעים כשנ' מטלטל עצמו ממחשבה למחשבה שתקווה
וייאוש משמשים בהן כערבוביה.
אף על פי שחשב כי מפאת הזמן הרב שחלף ייתכן והאדונים גמרו
בליבם לעזבו לנפשו, הרי שלאמיתו של דבר, לא ידע נ' לומר כמה
זמן עבר מאז הגיעו האדונים אל מעבר לקיר.אולי שעה אולי שלוש או
שמא חלפו רק מספר דקות,  תחושת הזמן התעוותה וחמקה כמו עשן
סיגריה וחמקמקותה הדגישה ביתר שאת את נוכחות החרדה ששוב הייתה
מוחשית מאין כמוה.  
כעת נזכר במילותיו של אימו, שאמרה לו בתום ארוחת הבוקר "לשם אל
תלך ויהי מה" וכששאל אותה "מדוע לא" רק חזרה על מילותיה מבלי
להגיב לשאלתו "לשם אל תלך ויהי מה", כאילו יאבד הציווי מעוצמתו
אם יינתנו לו הסברים מיותרים . כמה טיפשי מצידי, הייתי צריך
לשמוע בקולה.
תחושת אשמה ואכזבה תקפה אותו, מה יהא עלי עכשיו, כשלא אחזור
אמא בודאי תדאג, ותרגיש בחושיה המחודדים שהמרתי את פיה והלכתי
לשם ובטח תפרוץ בבכי. ואם אחזור, אבא בשתיקתו הרועמת יביט עלי
במבטו חמור הסבר, ובמנוד ראשו יביע את עוגמת הנפש שלו ואת
האכזבה הרבה שהסבתי לו ולאמי.
דמעות החלו זולגות על לחייו של נ' וכשהפרץ הפתאומי שלהן החל
מתגבר ידע נ' שעליו לכבוש את בכיו אחרת ישמעו האדונים מן העבר
השני את רחשי בכיו.
כשחדל מבכיו וניגב את דמעותיו בקצה שרוולו, בעוד אוזנו צמודה
עדיין לקיר, ידע שעליו לחדול ממחשבות השווא האלה, ומן החרדה
חסרת התוחלת ולנסות ולמצוא פתרונות מעשיים למצבו. בתחילה חשב
על פעולת הסחה כלשהי מצידו האחד של הקיר, וניסיון לברוח מצידו
האחר, אבל ביודעו שמן העבר השני מצויים לפחות שני אדונים, כך
הסיק מאותם רעשים ששמע בתחילה, ומשחשב לעצמו שאדונים אלה
בוודאי אינם טיפשים, ידע שלא יוכל לשטות בהם בפעולת הסחה פשוטה
והם בוודאי ימתינו לו כל אחד בקצהו האחר של הקיר וכשינסה
להימלט יתפסוהו. וחוץ מזה כשהיטה מבטו לצדדיו בניסיון לבחון את
אורכו של הקיר ראה שהקיר נמשך ונמשך לאורך רב כך שקצהו לא נראה
ממקומו של נ', ולפיכך לא עלה בידו להעריך היכן הוא נמצא ביחס
למרכז הקיר, ומהו הכיוון הנכון והקצר ביותר אליו עליו לרוץ על
מנת לברוח.
משנוכח בחוסר מעשיותה של תוכנית הבריחה, נתקף נ' שוב אימה
גדולה ויאוש ושוב רצה לבכות אך נאבק בדמעותיו וגמר אומר שלא
לבכות עוד אלא להתמודד עם מצבו בצורה אמיצה ומפוכחת. כפי
שלימדו אביו גברים אינם אמורים לבכות, דמעות הן סימן לחולשה
ואף כי בימינו נהוג להתייחס בהבנה ואמפתיה גם לבכי של גברים,
הרי שבתוך תוכם רואים בכך האנשים סימן לחולשה שניתן לנצלה.  
עבר עוד זמן מה והערב ירד ואיתו הצינה של ערב סתווי
במקומותינו. החשיכה שהחלה משתררת סביב נ' הגבירה את חרדתו ואת
תחושת הבדידות ששרתה עליו. כעת ידע בוודאות שאכן חלף זמן רב
משעה שהגיע אל הקיר.
היה לו קר והוא תחב את ידיו לכיסי מעילו הדק והרגיש בפיסת נייר
מקופלת בכיס הימני של מעילו. בתחילה לא ייחס לכך כל חשיבות,
וחשב שזוהי מן הסתם איזו קבלה ששכח בכיסו,או איזו רשימת קניות
למכולת שאימו הכריחה אותו לקחת עימו כל אימת ששלחה אותו לקניות
למרות שהתעקש בפניה שוב ושוב שהוא מסוגל לזכור את הרשימה
בעל-פה וכתגובה לעקשנותה של אימו נהג לשנן כל הדרך אל המכולת
את רשימת הקניות בראשו, רק כדי שלא יאלץ להשתמש בה, ויוכיח
לעצמו כי הוא אכן מסוגל  לזוכרה.
לבסוף שלף את הפתק מכיסו, וגילה בניגוד למה שחשב קודם שאין
מדובר ברשימת מכולת או בסתם נייר שנשכח בכיסו אלא במכתב מאימו.
היה זה דף מחברת צהוב, מקופל לשניים כשעל צידו  החיצוני נכתב
בפשטות: "לבני היקר נ' מאמא".
בהתרגשות הולכת וגוברת פתח נ' את המכתב והתחיל  קורא בו.
"בני היקר. את המכתב טמנתי בכיס מעילך אמש לאחר שנרדמת שליו
ורוגע במיטתך בסיום ארוחת הערב. נכנסתי לחדרך כדי לכסותך
ולכבות את מנורת הלילה ששוב השארת דולקת. לפני שנכנסתי לחדר
התבוננתי בך היטב היטב, באורה העמום של מנורת הלילה הקטנה.
השתהיתי לשעה קלה מבלי להיכנס לחדר והצצתי מבעד לסדק הצר שנפתח
בדלת בדמותך הישנה. כל כך רציתי לחבק ולנשק אותך, אני יודעת
שאני לא עושה את זה מספיק.
לבסוף טופפתי בדממה לחדרך, משתדלת שלא להעירך ותחבתי את המכתב
לכיס המעיל שהנחת על הכסא. טוב, כבר הארכתי יתר על המידה
בתיאור הכניסה שלי לחדרך אזי ברשותך אתחיל לדבר כבר לעניין.
ובכן בני, ידעתי שתלך לשם בסופו של דבר. חששתי מזה כבר זמן מה
ואתמול כבר ידעתי שלא ניתן למנוע זאת, ויד הגורל תהיה על
העליונה. גם כשאמרתי לך לפני שיצאת שאל לך ללכת לשם, ידעתי
שמילים אלה כבר לא יעצרו את הבלתי נמנע".