אני כותב יום
יום
וערב גם
ובעיקר
בלילה,
שיכור.
בלילה, בעיקר
שיכור.
ומילותיי זרות לי,
מתנכרות.
בודד בעיקר,
ושיכור.
מחר כבר ירד גשם
ושוב אני מגיע אל החורף
לא מוכן.
אלוהי הדברים הקטנים
אשריך
שאת הדברים הגדולים
האדם רואה
(רק) בעזרת הזמן
ובעזרתו גם
לוקח אחריות.
וחג.
ומשפחה.
ולמחרת חזרה,
לבית זר.
איך חוזרים
למקום שאינו יכול
להיות,
בסיס ליציאה?
ללא בסיס
היום יום
הוא עולם נדודים,
ערפל בו
יד מותחים קדימה
ושם עט
ודף
צורח חזרה -
"לך מכאן!"
"זו צורה זו?"
"בוא אלי כאדון.
גשנה כגבר פעם
לאישה."
ואמא, שוב ממתיקה -
בוא,
בוא גם שבוע
הבא.
אדם -
חייו אינם קניינו.
נלקחים עם בואו.
ואת שיבנה מחדש
יחלק,
במפגשים שיקרו לו בדרכו.
אני גר בבית
בו אני זר
אני לא יודע איפה
נייר הכסף
ואתמול לא מצאתי
קערה לספגטי.
זהו אינו ביתי
ובכל זאת פה
אני גר
על הקיר ספריי
אינם מסודרים
ותמונות בחדר
עוד לא
תליתי.
אני ישן במיטה
לא שלי.
ובסדין שלא אני
קניתי.
ובכלל,
חיי אינם קנייני.
ולכשאסכנם יצוצו
בעלי שטר טאבו.
בעל חוב אני.
ולפרעו לא אוכל.
אף פעם לא הבנתי
את הקביעה
"חיים רק פעם אחת"
ואני, שעוד צעיר
כבר חייתי
עשרות אם
לא
מאות
חיים.
צעקה.
חיוך באפלה.
אוטו
ועגלה,
ובוקר
וכבר סוף הלילה
ומילה.
ו...
ו...
ו...
ו החיבור תמיד
עושה מהשירים שלי
שרשרת חישוקי סוכה.
ואני,
אני תמיד חלמתי
לצייר ציור.
היום
כבר היה קר
בדרך לעבודה
אבל ידעתי
שאתחמם שם
שאמצא שם
עין שוזפת.
מרפסת,
ג'וינט
ומוזיקה.
רחוב ריק
שתיקה
של חמש בבוקר
ועין שלי תשזוף
עיני שלי היא
היוקדת
אך ידי
רועדות, כמו
מכחישות
חום זה
כמה יפים האנשים בבוקר
צועדים קדימה
נטולי היסוס
כל אחד בקצבו
נעים
הם, יודעים את מטרתם
אם השכמת קום
אתה רואה אותם
ברחובות, עמוסים
משמעות ורוח גבית
איש איש וכיוונו
ואני,
אני איש לילה בכלל
ובלילה יושבים
מדברים ומתעוררים
בצהריים
עת היום נכנס כבר לקרוז קונטרול
נכנע לשבלוניות, לעוד מאותו
הדבר.
וגם אני, כמוהם,
שוכח שפעם
בבוקר
עוד האיצו, התניעו
ויצאו לדרך חדשה.
התעוררתי מאוחר הבוקר
וכבר איחרתי לעבודה
ולא הספקתי לשתות קפה
כי לא מצאתי
כוס נקייה
וחלב לא היה
וקפה לא כמו שאני אוהב.
אני, אני בכלל לא שותה
קפה.
ואיפה זה קמתי?
ומה הוא שאחפש?
|
