9.10.07 - שבוע שדאות, יום ג'

מדהימה אותי הסיבולת
מדהימים אותי הרצונות
זה מכבר שלושה ימים שלא עישנתי, אף אחד מאיתנו.
בחיים לא חשבתי שכל מה שארצה יהיה פשוט לישון.
לפני שבועיים, היינו צריכים לשמור על בסיס נטוש, בכוננות תמיד,
מדים מלאים, נעליים, ואפילו לישון ככה, זה היה נשמע נורא.
וכעט, זה מדהים אותי שזה בכלל לא משנה לי, אותם מדים
מג'וייפים, אחרי מסע פילים, אחרי לילות בשטח, עם אותה מסכת
אב"כ על הרגל, ווסט. אם היו אומרים לי שאני כ"כ ארצה לנחות
בתוך הבור באדמה שלי, עם כל הציוד, לצלול לשינה שמהווה את הרגע
שאני משתוקקת לו כל היום. אם היו אומרים לי, כנראה שלא הייתי
באה לכאן. קשה-ועוד איך. מספק- כלל לא! שום "התגברתי על הקושי-
איזה יופי" ושום "עברתי משהו שלימד אותי על עצמי. לא, זה סתם
מתסכל וחסר פואנטה.
ממש לא חוויתי ומגבש, ובעיקר לא מרגיש כמו בני אדם, גם לא
חיילים, פשוט מרגיש כאילו הלוואי ולא הייתי מרגישה.

לפחות אני ממש אעריך את הסופ"ש בבית.
שיבוא כבר.

11.10.07 - שבוע שדאות, יום ה'

כל הבכי
לא נגמר
ואנחנו מתחילים להרגיש לוחמים, על בשרנו, על גופינו
2 לילות לבנים ברצף
ולא נפסק הבכי באוהלים, ההיסטרי.
אני מרגישה שאני הולכת למות
קר לי באמצע הבוקר, באמצע המדבר,עם מעיל ב'
חם לי בכל מיני נקודות בגוף
אני לא מסוגלת לעמוד על הרגליים.
הכל פתאום נראה הרבה יותר נורא, הרבה יותר צבאי.
זה הרבה יותר מעודד לחשוב על לילה לבן כ"יום הפוך" באיזו
כייפת, כי באמת שיחקנו הדגל, ותס"מים זה סוג של אש לילה
אקסטרים, והבוחן כיתה זה מסלול מכשולים מטורף. ואם יש ראבק, זה
אפילו נחמד.
ופתאום, הכל נופל בבום, ובעין אובייקטיבית, מהצד, אתה מבין שזה
לא משחק וממש לא קייטנה של תנועת נוער, זאת הכשרה.
כי כשעושים את זה עם כלום שעות שינה, אחרי מסע פילים ובלי
מקלחת, ואז עוד ממשיכים, אתה מבין- צריך לשבור אותך, זו לא סתם
התעללות, קרבי.
ופתאום נוחתת עליך התובנה לאן הגעת, ושזה לא למקום טוב במיוחד,
בא"ח גבעתי- מחנה אימונים. המיטות המתקפלות האלו פתאום נראות
כמו בסרטים. וכשהחדירו לריטה אינפוזיה באוהל, כולה מחויילת,
מג'וייפת, חיוורת - זה נראה כ"כ תלוש, אבל זה לא.
ואני מפורקת, לא עשיתי בוחן כיתה, לא יצאתי למסע, לא המשכתי
ללילה הלבן השני. נרדמתי מקופלת מכאבים עם הנעליים האלו שאנחנו
לא מורידים. וכ"כ חרא לי. חברים שלי עברו את כל זה, וממשיכים
לעמוד למטלות ואני לא יכולה לעזור.
ועכשיו כמה שפחדתי "להפסיד", לא להיות חלק מן החוויה הזאת של
החישול והביחד, הגיבוש וההתפרקות, אני מבינה שאולי אני לא
מפסידה דבר.
כי רק בדיעבד זה ירגיש להם טוב.
כשהם יגיעו הביתה ויספרו על הכל זה ישמע מדהים.
ויום יבוא וניזכר בכל הדברים הקטנים, כמו שהכיתה הצליחה להציל
את הילה הפ"פ מיידי הסגל שהפך לחמולה ערבית, ואז קיבלה פחית
קולה אחת לכולם. או עוד רגעים, שבכלל אני לא אוכל לדעת עליהם
או איך הם מרגישים, כי לא הייתי שם.
עשיתי שדאות, והיה חרא.
כולם חוזרים ממסע והסמל מדבר על הגאווה שלו במחלקה שלנו, ואני
לא חלק, לא מרגישה את זה.
רק כאב, פיסי, בלתי נשלט, בלתי נסבל.

רוצה להיות פה- לא יודעת
מסוגלת להיות פה- לא יודעת
מוקסמת או נגעלת מן החוויה שמעבירים אותנו...

די, רק להתקלח וללכת למיון.

12.10.07

פצועה
את כל היום העברתי בבית חולים
פתיחת סופ"ש אחרי 21
מקסים
צינית
שיט
מגלה מי המשפחה האמיתית שלי
החברים שישבו איתי שעות בביה"ח ודאגו לי
הבני גרעין שלי שאני מתגעגעת אליהם כ"כ
האנשים שמבינים אותי
האנשים שאני אוהבת ומעריכה
ויודעת שאקפוץ מכל קופיקו מכל בוחן מסלול
וארוץ בכל ג'בלאה, רק כדי לחזור אליהם.

16.10.07 - נוגה, נגיעות, הרהורים

לפעמים, כשאני חושבת עלייך
אני רוצה להיעלם בזיכרון הנושן והמתוק.
בחיבוק העוטף הזה שגרם לכל הדברים להיעלם.
לרגע, להווה האבסולוטי, הממכר.
וכשאתה לא כאן זה כבר לא מתקיים, עבר.
ללא רגש, רק ציניות, כרגיל.
לא מצליחה ליצור רגע שיגרום לכל המציאות להיעלם,
רגע שיעלה את החיוך המטופש הזה
שאומר "אושר" אולי אפילו "אהבה".
האם זה מה שהיה בינינו? אהבה?
האם היה שם רגש או רק יצרים?
האם הגעגוע הוא לרגע, ואתה סתם מילאת פונקציה? האם יש לה
תחליף? האם יש לך?

איך הגעתי למצב בו כל שאני רוצה הוא לקרוס אל תוך החיבוק הזה?
והאם אז הכל באמת יהיה בסדר?

מטושטשת, צריכה משהו יציב, מטאפורית, פרקטית.
האדמה מתפוררת והמטוסים מנמיכים טוס מעלינו,
קחו אותי מכאן, קחו אותי לשם.

25.10.07 - כל המדבר הזה

יש שעה מסוימת ביום שאפשר לראות ממזרח את הירח עולה וממערב את
השמש שוקעת. וזה מדהים ש19 שנה לא ידעת שככה הטבע פועל כי כל
האורות והציביליזציה מטשטשים את המציאות הכי בסיסית של העולם.
בכל המדבר הזה השמים נראים כמו ציור עם משיכות מכחול ארוכות,
או ציור בתזוזה.

זה מכבר שבוע שאנחנו במטווחים,
לאט לאט אני מתחילה להבין שזהו, אין שבוע שדאות ואח-רכך חוזרים
לרגיל. זה הרגיל- שטח שטח שטח. ועכשיו זה שבוע קליעה, טביחה.
ואחרי שבועיים בצבא התפתחה האדישות, הפליא אותי שאני יכולה
לירות כ"כ הרבה, כל יום, כל היום. מבוקר עד ערב כל מיני מצבים
ותפעולי מעצורים ושטויות, שבאמת לא מעניינות אותי.
לא מגניב אותי, לא מרגש אותי, לא גורם לי להרגיש, וכמו כל דבר
בצבא, אומרים לך ואתה עושה. וחבל, זה הרגיש לי כ"כ להאבד, פעם
זה הפריע לי, פעם כל ירייה הייתה מקפיצה אותי, פעם נרתעתי.
וביום השלישי נשברתי, מה היה הרגע המדויק אני לא יכולה להגיד,
אולי כשעפו לי תרמילים ממול העיניים, אולי אז ניצת הפחד וסוף
סוף הלב חזר לפעום, מהר. ואז שוב התחילו הספקות- מה אני עושה
פה? זה לא מעניין אותי, האנשים זה לא מספיק, גם לא שירות עם
הבני-גרעין. ואולי תפקידים אחרים שאני יכולה להגיע אליהם יהיו
מחורבנים, ואולי לא יהיו אנשים טובים, ואולי יהיה קשה בלי
הבני-גרעין שלי. אבל לפחות אני אסבול כ"כ הרבה, פיזית
ומנטלית.
כ"כ רציתי לישון באותו יום שברגע שאמרו "שעת ט"ש" הורדתי
נעליים, נכנסתי לשק"ש ונרדמתי. ואז צריך לקום לשמירה וכולך
מגעיל כי לא התקלחנו מיום שבת, ואני לא מצליחה להפסיק לשאול את
עצמי- למה לעזאזל אני עושה את זה? זה שווה את זה? זה שווה את
זה שאני מתפרקת, פיזית ומנטלית? ומג'וייפת?

ויש רגעים שמקבלים תשובות.
אתמול היה מסע, 7 וחצי ועוד חצי אלונקה.
והיה קשה ומספק. סיפוק, וואו, לא חשבתי כבר שזה יחזור. לא
חשבתי שזה שאצליח. ובהתחלה זה קשה, אחרי שבוע מתיש רק בא לך
לישון, לעצור, להסדיר נשימה, להוריד ת'ווסט.
ואז מסתכלים על השמים ועל כל המדבר הזה.
זה טיול לילי, איזה נוף, איזו חוויה, עוד מעט נגיע ונתקלח,
ויאללה עוד צעד ועוד צעד, ולחזור אחורה ולדחוף אנשים. ואחרי
הדיונות כבר הפסיק להיות לי אכפת, פשוט ללכת ולהמשיך ללכת ולא
לעצור.
ובסוף, כולנו הרמנו את האלונקה, עם מזלי עליה, שבהתחלה סחבה את
האלנוקה על הגב שלה, איך התפקידים התהפכו..
כל המסע הזה משכתי אותה... וכולם שרים איזה שיר שהוטמע במחלקה-
הופ אלי אלי, וצועקים וקופצים, וחיוך מתגלגל לי על השפתיים,
ובני גרעין שלי לידי, והחברים מהמחלקה ואין מקום אחר בעולם
שהייתי רוצה להיות בו.

להתחיל פסקה מבאסת?
זו תחושה זמנית. אני יודעת שאני פשוט צריכה למצוא עוד ועוד
אתגריים אישיים כדי להרגיש סיפוק. תוצאה טובה בבר-אור, לעבור
ת'בוחן מסלול, לקבל פק"ל. זה מצריך המון כוח נפשי, המון רצון,
ורק שנייה לפני שמגיעים הבייתה או בבית מוצאים אותו, רק בדיעבד
אני מרגישה שעברתי משהו קשה- וזה טוב. אבל ביום יום הכל חרא לי
ובא לי לברוח.
כל השבוע הזה היו כ"כ הרבה מטוסים מנמיכי טוס, ואפשר כבר
לדמיין שאתה באיזה סיפור ילדים מופרך ומתקתק, שאם רק תרצה
מספיק חזק יהיה אפשר לקפוץ ולשבת על הכנף של המטוס, ולהגיע
לאיזה ארץ לעולם-לא חלומית.

האם ישתפר? האם אכשל? האם אני בכלל רוצה?

26.10.07- חמש בבוקר

בית. תופסים שינה לפני היציאה כדי לא להיות גמורים.
שעון מעורר ל11:30, אני חולמת שאני במטווחים.
סיימנו לירות ועתה נותר רק לקום.
אני יודעת בתת מודע שאני צריכה לקום כבר, המוח מפרש זאת
לחלומות, מנסה לעורר אותי בכח.
אני חולמת שאני נחנקת מהאבשש, אני מנסה להתרומם ולא מצליחה,
אני עושה צעד ביניים- מחליטה להוריד את הווסט למרות שאני בכלל
שוכבת. הוא לוחץ ואני מפוחדת. אני מבקשת רשות מהמפקדת למשהו,
אני נשארת. אני קמה, השעה 11:30, ולי זה כלל לא נראה מוזר לקום
בשעה כזאת. מוצאת את עצמי מוטרדת מכך שהצבא חודר לי לחלומות.
בסוכות, כשסגרתי, לא הפסקתי לחלום שאני צריכה לקום לשמירה
ומתעוררת מכך. חייל קרבי בדריכות מתמדת, חיילת קרבית בפאניקה
מתמדת.

במועדון, אני רוקדת סוף סוף, משתחררת, עוצמת עיניים, ולרגע
עולה לפני המדבר, וזיכרון של כמה בנות מהמחלקה, כשרקדנו לרקעו
בנוהל שבת ממוסיקה בפלאפון. אז עצמתי עייני ורציתי להגיע לרגע
בו אהיה בבית ואוכל לרקוד בצורה לא מאולתרת. וברגע ההוא, שם,
במועדון, הזיכרון הציף בי שמחה, אולי אפילו געגוע. לפשטות?
ליופי? לרגע המתקתק? לדברים הטובים שיש בקרקל? לתחושה שאולי
מתאים לי להיכן שהגעתי? ומה יהיה כשאחזור? האם אצליח לחוש את
כל הטוב? או שאפול כרגיל?

2.11.07 - מרגישים גרעין, מרגישים תנועה, מרגישים חלק.

בלט"מ, האימון מתקדם של גבעתי מוקפץ לשכם, אנחנו- לשדה תימן,
בסיס האם של גבעתי להגנ"חים. עוד שבוע שמירות, והפעם, שלוש
שעות, רק המחלקה שלנו, צ'ופר. צ'ופר, הגענו לבסיס והיינו בשוק,
צבא עם ספסלים, חדרים, אוכל מדהים, עמדות שנוסעים אליהן באביר,
מרוחקות, נטושות, מרתקות, מלנכוליות לעיתים, ואפשר לשבור בהן
שמירה בכיף. ביחוד כששומרים בזוגות, שיחות עמוקות שבהן אתה
מגלה אנשים או מעמיק קשרים. ישנים לסירוגין ובשעות מופרכות.
סוג של דוגמא למה שיהיה בקו, נראה לי.
זה טוב? זה רע? זה מה שאני רוצה מהשרות שלי? מהחיים שלי? היה
המון הווי, ביום חמישי ישבנו כל הבנות באחד החדרים ושרנו עם
הגיטרה, ומישהי בכתה וכולנו נרתמנו לעזרתה, מספרות סיפורים,
צוחקות, מרגישים חלק ממשהו קסום. אבל השמירות מחרפנות. כשאין
איתך אף אחד אתה מוצא את עצמך כבוי, מנוון, משמין, חסר מעש או
מעשה, ובשביל מה?

נוהל שבת, אני עידית ויעל יושבות על טים-טאם וקפה. שיחה כנה על
מה שעובר עלינו, שיחה על מי תצא אחוז לפיקוד מהגרעין, מה
שמסתובב כבר הרבה זמן באוויר. זה גולש לשיחה על הגרעין ומה
אנחנו רוצים ממנו ואיך מקיימים אותו בצבא. סוף סוף המוקד שלנו
מתפקד, סוף סוף אני מבינה כמה טוב שהתגייסתי איתן. הבנות
שיגידו לי הכי בכנות- מה אחוז? את בכלל לא משתדלת להיות פה.
ואני, לא נעלבת, תודה על הכאפה. אבל אני כן משתדלת, אומנם לא
סגורה על אם אני רוצה להיות פה בכלל, אבל אני מרימה במסעות
ומנסה להיות בסדר, בודקת כוננות וכבר לא מורדת ומתפרצת
ומתפוצצת, מבויתת.
אני מנסה לרוץ והגוף שלי מתפרק, זה מתסכל.
עד שאני מנסה להיות בסדר, אני לא מצליחה.
דף חדש כבר אי אפשר לפתוח, אני כבר מקוטלגת, אבל אפשר לנסות.

אחר-כך המשכנו לקבלת שבת שכבתית, היה מדהים, ישבנו שעה וחצי,
שרנו וסיפרנו את כל הסיפורי שמירות המצחיקים מהשבוע האחרון.
סוף סוף, מרגישים גרעין, מרגישים שכבה, מרגישים חלק.
ואני, סוף סוף כותבת משהו חיובי ולא אמוציונלי.

15.11.07
קשיי נשימה

שאיפה, בכי, השתנקות, שאיפה, בכי, השתנקות, נשיפה.
התקף פאניקה.
28 יום מחבוש, עונש, סרוב פקודה לצאת למסע, התחצפות למפקדת
הגר- מי אם לא היא.
המלצת המ"כ האישי- כלא. בת זונה.

קשיי הסתגלות

דיכאון, בצבא, איך מתמודדים עם זה?
קב"נית, שיט, לקחו לי את הנשק, פאק.
אני כן רוצה לשרת, אולי אפילו כאן.
המוטיבציה שלי ירדה כי אני לא מתפקדת, מתי תבינו?
אני לא רוצה לדפוק את הגוף שלי, זה לא שווה את זה, אני רוצה
להמשיך לרקוד. אם המצב היה משתפר הייתי יכולה להיות פה.
אני מנסה שהמצב ישתפר- למה אתם לא?
הייתי צריכה לצאת למסע? ומה היה המחיר?

קשיי הבנה

מה אני אמורה לעשות?
איך אני מצליחה להסתבך כל פעם מחדש?
מערכת נוראית, מכה עם ראש בקיר. למה? למה לא הצעת לי פתרנות?
למה שילהבת את ההיסטריה שלי? למה את רוצה שאני איענש? כלבה,
שיט, עצבים, אוף, כלא.