במפעל שבו מייצרים עננים מזויפים מייצרים את הדיכאונות הכי
גדולים של האדם.
לפעמים אתה חושב שעלית על ענן טוב ויציב ולשניות אחדות אתה
מרשה לעצמך להרגיש באמת ופשוט מאושר.  אבל ברגע שאתה מתחיל
להתנדנד אתה רק מרגיש קטן וחסר ערך בעולם הזה, בן לדור פגום,
לאנושות עקומה, ושום אושר שבעולם לא מכסה על טעויות של
סימפוניה שלמה.
אז אתה בן אדם קטן עם הרבה רצון, חי באימפריה של עננים
ומוזיקה, ואתה חוזר לבית שלך ומסיט את הווילונות החלקים שלך
ורואה את השמיים מלאים ביגון וייאוש ושאר דיכאונות שיוצרו
במפעל לעננים מזויפים, והכול כמו מנגינה או קליפ שראית בשבוע
שעבר והאנשים מתחלפים בנייר ונכרתים כמעט כמו עצים.

במפעל שבו מייצרים את כל הדיכאונות והעננים למדתי איך אימפריות
נופלות - אף פעם לא בגלל גורמים חיצוניים או מפגינים, או בגלל
המשרד לאיכות הסביבה ושאר אנשים עם שמות חשובים. אימפריות
נופלות בגלל בעיות מבפנים,
כשהעננים המזויפים
מתחילים להשפיע גם על העובדים והאנשים הקטנים שאתה רואה ברחוב
ומדמיין אותם חוזרים בדיוק כמוך, בסופו של כל יום או בתחילתו
של כל לילה, לחיים ריקים.

במפעל לעננים מזויפים למדתי לעוף.
המנהל של המפעל גירש אותי יותר מידי פעמים אבל העובדים תמיד
לחשו לי לא לתת למערכת להפיל אותי למטה. לא משנה כמה הרגלים
שלי עברו ומכמה עננים מחוררים ופגומים נפלתי תמיד מצאתי את
עצמי חזרה במפעל מנסה לעוף לחיים צבעונים יותר, אבל לפעמים אני
מתייאשת מהר מידי ואין מה לעשות; לפעמים אני פשוט צריכה להשלים
עם זה שהמכונות כבר עובדות והחיים הם ריקים מצבע ועל הטעויות
של המפעל לעננים מזויפים גם אני לא אוכל לחפות.