בדיוק כשהחניתי את המכונית בחניון, התחיל להתנגן השיר הזה
ברדיו, השיר שהכי מזכיר לי אותך. רציתי לכבות את הרדיו, הייתי
עייפה ומסריחה, השעה הייתה כבר אחת וחצי בלילה וכל מה שרציתי
זה לישון, למרות כל זה לא הצלחתי לסגור את הרדיו, רציתי להרביץ
לעצמי על זה שאני עדיין חושבת עלייך, על שאני עדיין נזכרת בך
כשאני שומעת את השיר הזה, שהמחשבה עלייך עושה לי בלאגן בראש.
"תני לי לראות אותך מתפשטת מולי, תני להרגיש את הרגע שבו תהיי
שלי. בואי כי קר עכשיו, כשאת לא איתי. מול המוכר הרגוע, את
זעזוע, תני לי לראות רק אותך..." שר הזמר. את מעולם לא התפשטת
מולי בעוד אני עמדתי מולך ערומה וחשופה, נתתי לך את עצמי מבלי
לחשוב פעמיים. אבל את, את נשארת לבושה. הסתכלת עלי נבוכה
במערומיי תמורת מבט חטוף... לפעמים חשפת איזו פינה אך מיד ברחת
אל הצד השני של העולם. בסוף נמאס וכבר השפלתי את עצמי עד עפר.
הבנתי שכשאת פה - קר לי וכשאני רואה רק אותך - את מסתירה לי את
הנוף. הלכתי, השיר נגמר, כיביתי את הרדיו ויצאתי מהרכב, האוויר
היה קריר והשקט היה נעים ומרגיע. צעדתי לעבר הכניסה ושמחתי
שעבורי, הלילה תכף מגיע לקיצו הרי השינה היא הבריחה
האולטימטיבית מן המחשבות.
כבר כשפתחתי את דלת המעלית הרגשתי את השקט נשבר ואת האוויר
נעצר במקומו, צעדתי בזהירות לעבר דלת הדירה וראיתי זוג עיניים
שחורות מביטות אליי מלמטה. ישבת שם מקופלת על הרצפה עם מבט חצי
מתנצל, חצי מפלרטט והושטת לי יד שאעזור לך לקום. כשידך תפסה את
ידי, עברה בי צמרמורת. לא האמנתי שעורי יפגוש עוד פעם בעורך
וששתי שניות אחר כך, עיניי יפגשו בעינייך.
נראית בדיוק אותו הדבר כמו לפני שנתיים והזמנתי אותך במבט
להיכנס פנימה. התיישבת בכיסא במטבח, הצתת סיגריה, ואני, הוצאתי
מים מן המקרר ומזגתי לך לכוס כאילו הסיטואציה הזאת הייתה משהו
מן השגרה. ישבנו לפחות חצי שעה והסתכלנו אחת על השנייה מבלי
לדבר. כבר 6 בדלים במאפרה ושתי סיגריות דלוקות ביד ומבטים ששום
מילה פה לא תסביר. "עברת לכאמל" אמרת לי למשמע קולך פרצתי
בבכי, בכיתי את כל מה שלא בכיתי עליו לפני שנתיים, בכיתי את
הכעס, את הכאב, את ההשפלה, בכיתי את הבדידות. קמת והושטת לי
יד, קמתי מהכיסא ואת חיבקת אותי חיבוק חצי חזק, כל כך רציתי
להתמסר לך, לרגע אבל משהו עצר ואני אינני עוד מתמסרת.