בלילות שלמים של מחשבה עולה הגעגוע ומציף אותי.
חצי שנה אחרי. אתה כבר עברת טיול, נחיתה, מקום מגורים חדש
ולימודים. אני נותרתי מאחורייך הרבה ומצחיק לחשוב שזאת בכלל לא
תחרות, אבל אני מרגישה שאתה מנצח אותי בקרב הזה בגדול. קרב של
מי מתמודד ומתגבר יותר מהר על מי. זאת לא חוכמה להפסיד לך, זאת
לא חוכמה, לא - כי אתה יותר טוב, אלא כי אני זאת שנוטה להיתקע
על דברים הרבה אחרי שהסתיימו. אני נאחזת בזיכרון ישן, במשפט
נושן, בחיבוק, בסמס, ולא יכולה לשחרר. אתה חי את החיים שלך
וסביר להניח שדרכינו שוב לא ייפגשו במקרה, ואני נאחזת בכל שריד
ישן ממך כאילו זה יחזיר לי את החיים שהיו לי או אותך. הקול
ההגיוני עולה בי לעיתים קרובות ואני יודעת שלהיאחז בך לא מביא
לי שום תועלת מלבד כאב. אני יודעת שאין בה כלום בהיאחזות הזאת,
ועדיין אני נאחזת, מציבה רגל עמוק באדמה, ומקרבת אותך אליי גם
שאתה הכי רחוק שיכול להיות. אינני יודעת מתי אהיה מוכנה לשחרר.
חברות אמרו שאפגוש מישהו חדש ואז אתה תיכנס לבוידעם שבלב שלי,
יחד עם מספר גברים נוספים שכבר ממזמן לא תופסים שטח בליבי.
אולי הן צודקות, אני יודעת שהן מקוות, אבל אני? אני עדיין רוצה
אותך. כן, אתה פגעת והשפלת. הותרת אותי מדממת בזמן שעלית על
מטוס ובארץ הקדושה אני נשארתי על האדמה ואתה באוויר וכך כנראה
גם התעופפו כל המחשבות שלך עליי. ואני נאחזת בך, כמו תינוק
שנאחז במוצץ או בבובה, לא משחררת אותך לדקה אחת כי בתוך תוכי,
בלילות השלמים והרבים, עולה הכמיהה הזאת. היא צצה לי בחלומות,
היא צצה לי בין השורות, בכל שיר שאני שומעת, בכל טקסט שאני
קוראת. הכמיהה לך היא כה גדולה, ואני נאחזת בה ובך כאילו היא
זאת שתחייה אותי מחדש. אני יודעת את האמת. לא נולדתי אתמול.
אני יודעת את ההיגיון הפשוט. אני יודעת שהיאחזות בך דרך
הזיכרונות או דרך הצצה לחייך החדשים (נפלאות האינטרנט, אם כי
לא בטוח שזה כ"כ נפלא) אינה אלא לירות לעצמי כדור ברגל, בלב,
בראש, בבטן, בגב. כל אותם איברי גוף שבהם אני מרגישה אותך גם
שאתה ממזמן לא איתי. אני יודעת שבקרב הזה אתה ניצחת אבל הקרב
האמיתי הוא הקרב שלי עם עצמי וגם שם אני מפסידה לעצמי בגדול.
כ"כ בגדול. ההיאחזות בך אינה כבר פיזית וזאת חצי נחמה, אבל אני
לא מוצאת שום נחמה, כי ההיאחזות בך היא מהמקום הכי גרוע: היא
היאחזות רגשית של מישהי שלא רוצה להיפרד כאילו חושבת שחלל גדול
יותר ממה שיש במילא בליבה יווצר אם תשחרר גם רגשית. לפעמים
רואים את האמת הפנימית באותיות גדולות ושחורות, ולא רוצים
להאמין לה לאמת הפנימית, מתכחשים לה, לא עושים כרצונה. זה מה
שאני עושה, אני יודעת. ואולי, אולי עליי להקשיב לשיר הכי כואב
ויפה בו זמנית שיצא לאחרונה, ולהאמין לכך שעליי להתחיל מבראשית
ולהפסיק לרוץ במעגל של עצמי.

מוקדש לאדם שאני אוהבת עדיין ואחרי הכל, ובתקווה כי אהיה
בקרוב כבר אחרייך.