החלון פתוח, התריסים שלא כדרכם, גם הם אינם מוגפים, נותנים לי
לראות מה בחוץ.
אותו החוץ שבלילה מפחיד כ"כ, גורם לכל תזוזת עלה חלשה להישמע
לי כפורץ המנסה לפרוץ דרך החלון המוגף והנעול. אתה אמור לבוא
אליי עכשיו. חשבתי לעצמי מה אתה אוהב, משונה שלא דיברנו על זה.
אז אני מחליטה להכין את הדברים הבסיסיים - חביתה, טוסטים, המים
ירתחו לקפה שתגיע. הפעם לא תוכל לסרב. אני שוברת את הביצה, קול
השבירה נשמע ברור על הצלוחית. מערבבת, יש שמש היום בחוץ. נדמה
לי תמיד שיש מישהו המביט בעורפי. כבר מזה כמה זמן כל פעם שאני
עומדת במטבח עם החלון שאין לו תריסים, ללא סורגים, ממנו החוץ
משתקף לכל עבר, נראה לי הנוף הזה היפה כ"כ - מאיים כ"כ. כבר
מזה זמן אני עושה פעולה פשוטה, כל פעולה פשוטה - להכין קפה,
להכין אוכל, לשטוף כלים, ואני מרגישה שמישהו עומד בחוץ מסתכל
עליי, ואז אני בודקת כל כמה דקות, מרימה עיני לעבר החלון, כמו
תינוק שזה עתה למד ללכת ומתחיל ללכת בחדר, אבל תמיד מסתכל על
אמא, שלא תיעלם.
מה אני מצפה לראות? מי יעמוד שם מאחורי החלון? את אותו אחד
שאני מנסה לשכוח שבכלל נכנס לחיי והפריע את שלוותם וערער לי את
הביטחון? או אולי אותך, הנה אתה נכנס, פותח את הדלת, מביט בי
מכינה את החביתה, מחייך לעצמך. אתה בא אליי מאחורה, מחבק.
אומר: "כמה טוב לראות אותך" ואני מסתובבת אלייך, מגישה לך את
האוכל, את הקפה, אותי.
הדשא הפורח כאילו לועג לי על פחדיי, על תקוותיי הכמוסות. אתה
מגיע סוף סוף. שני חלקים הפכו לאחד.
"קח, בשבילך" הגשתי לך את הארוחה הצנועה בעוד אתה הדלקת סיגריה
בשביל שנינו.
"בחוץ?"שאלת והנהנתי, הלב מחייך והגוף לא מסגיר.
החוץ קיבל אותי. אני נושמת לרווחה. אתה מתחיל לספר לי בהתלהבות
על שיר חדש שכתבת:
"אמצע הלילה, רחוב תל אביבי" מספר מאיפה שאבת את ההשראה, באחד
מביקורייך באותו מקום שמכנים העיר הגדולה, בארצנו הקטנה. "אז
זה קורה גם לך?" אני שואלת וממשיכה - "לכתוב שורות בראש ולהיות
מוכרחים לשבת לכתוב על חתיכת נייר, לפני שיברחו?". אתה מהנהן
"בדיוק ככה".
בסוף הארוחה קמת. "אולי נצא פעם הבאה?" שאלתי, אתה הסתכלת עליי
שנייה, חייכת ואז שחררת "הכי טוב כאן". ואז קלטתי. ההוא ואתה,
אחד אתם. אני ניגשת לשטוף את הכלים. סבון הכלים לא יוריד את
הצלקות שהותרת. אני משפשפת חזק בסבון את הצלחת שלך, מוציאה
עליה את כל הכעס הצבור. היא מתחלקת מבין ידיי, נשברת לתוך
הכיור ותחת המים הזורמים אני רואה חתיכות חתיכות קטנות של
זכוכית.
דם יורד מאחת האצבעות שלי, גם שריטה דאגת להשאיר, לא מספיק אני
חבולה ושרוטה, אני מסננת בלחש.
"היי יערה,
חלק אחד תמיד חייב ללכת לדרכו כשזאת קוראת לו.
בטוח שאת מבינה. אל תוציאי את הכעס על הכלים. תעשי כמוני.
תני לו להיספג בנייר הכתיבה. הוא מחכה לשורות שלך, שיצוצו אחרי
הליכתי.
הרי אני יודע, את לא כותבת כששמח, רק שעצוב. ואחרי זה תביני
ותשלימי,תשימי פלסטר על האצבע הפצועה, השריטה תיעלם עוד יום
יומיים. בחוץ תמיד מחכה מישהו אחר. שלך..."
הפתק הקצר הזה מונח על מיטתי. הפניתי מבטי לעבר החלון.
זה רק העצב שמביט בעורפי. ואתה? אתה ידעת זאת  עוד לפני.