אני מביט בך דרך המראה, דמותך משתקפת לי.
אני פרוש על מיטתך, שעזבת אותה לפני דקות מספר, ומול המראה את
עומדת, גבך אליי.
הפנים שלך משתקפות והשיער שלך נראה לי בבירור ממקום מושבי.
את מעבירה בו את מברשת השיער. מתחילה מלמעלה, מנסה לפתוח את
הקשרים, שנוצרו בגלל הפראות.
תמיד שיערך אסוף. אסוף בקפידה, שחור הוא וחלק. ואת תמיד מקפידה
להיות מטופחת, ביחד עם חליפות אלגנטיות את אוספת את השיער הדוק
הדוק, לא נותנת לו לנשום.
"תשחררי את השיער", ביקשתי ממך שנישקת אותי.
"לא, אני לא הולכת עם פזור אף פעם" אמרת נחרצות, לא נתת
לנשיקותיי על צווארך לבלבל אותך ולגרום לך לחרוג ממנהגך.
התעקשת ואני, בכוונה, התעקשתי מולך עוד יותר. הושבתי אותך על
המיטה, הקפתי אותך בזרועותיי ולא נתתי לך אפשרות ללכת. השכבתי
אותך על המיטה, וכשאת מתחתיי הסתכלתי בעינייך עמוק ואמרתי לך:
"תשחררי". לא נתתי לך דרך לברוח. מולי את תורידי את ההגנות,
תורידי את הגומייה שהדוקה על שיערך. ניסית לנוע מתחתיי, רק
החזקתי אותך חזק עוד יותר. לבסוף סובבתי אותך ואת נשכבת על
הבטן. הנחתי את שתי ידייך פרושות לצדי גופך, הכל בשקט דומם.
אצבעות ידיי החלו עוברות בשיערך האסוף. ניסית למלמל, אני רק
הכנסתי עמוק יותר את אצבעותיי, שתרגישי כל אצבע על קרקפת ראשך.
הרגשתי כאילו את אוספת בתוך הקוקו הזה את כל משא חייך, כאילו
כל הדאגות אינן רובצות על כתפייך אלא טמונות פה, בין השערות
הצמודות. הגעתי לגומייה. שחורה וגדולה. מתאימה את עצמה לצבע
שיערך. קירבתי אפי לשיערך, הוא הדיף עוד את ריח השמפו שהשתמשת
בו הבוקר. היה זה ריח נעים, בטח שמפו של "כיף", ראיתי אותו
מונח במקלחת שלך. נשקתי לשיערך, ואז בבת אחת, הורדתי את
הגומייה. משכתי אותה ממקומה למטה. "לא...", את אמרת, אך אני רק
אמרתי "ששש...", ומראה שיערך הפזור נתגלה מול עיניי. השערות
קיבלו מראה אחר, עכשיו שהן לא צמודות צמודות, הן נחו בשלמות,
אחת ליד השנייה, חופשיות, בטח אומרות לי תודה. רק עכשיו יכולתי
לראות ששיערך מגיע עד אמצע הגב שלך. "שלמות" אמרתי לך.
הוא ריתק אותי במשך שעה, השיער שלך. נח לו בשלווה על גבך,
כאילו מודה לי שהוצאתי אותו לחופשי לנשום קצת אוויר, ואני לא
יכולתי להישאר אדיש. אצבעות ידיי קיבלו חיים משלהן, החלטתי
שאני חייב לקרוא תיגר מולך. לא, לא מולך, מול השלמות של שיערך.
רציתי להביא אותו ואותך לנקודה בה תאבדו את השליטה. כשאת ככה,
מתחתיי, כל הכוח היה בידיי ובשקט שסבב אותנו, לא העזת לפצות
פיך. שיערך נח לו מאחוריי אוזנייך ואני דווקא, ליטפתי אותו שם,
מוציא אותו ממקומו, רציתי לראות איך זה שהוא מסתיר קצת את
אוזנייך. לבסוף לקחתי את ידייך, עזרתי לך להתיישב מולי על
המיטה. כמו דוגמנית בשביל צייר או פסל, הושבתי אותך מולי.
קרבתי אלייך לחבקך, וכשידיי מקיפות את גבך מאחור, לאט לאט הן
עלו למעלה. הגעתי לנקודת אמצע ראשך, אמצע הקרקפת. כן, זאת
הייתה נקודה טובה להתחיל. הכנסתי את כל היד שלי לשיערך השופע
הזה, והזזתי אותו, לא יכולתי להפסיק, בטירוף שכאילו לא שלי,
פרעתי אותו עד שאף שערה לא הושארה במקומה. פנייך הקרינו בהלה
ואני אספתי אותך חזק אליי עוד יותר, מנשק אותך על כל פנייך.
עכשיו היית כמו שרציתי. כמו תינוקת שרק לומדת לאכול וכל האוכל
מרוח על פניה, כך היה שיערך. ואני חייכתי. נכנסנו למחול שדים
וצמודי גופות היינו. ועכשיו, אחרי שבאנו לידי פורקן, את עומדת
מול המראה, מנסה להחזיר לך את השליטה. במיומנות טבעית, ששמורה
רק לך, העברת את מברשת השיער, משכת אותו מלמעלה לאחור, סידרת
אותו שוב מאחוריי האוזניים ורק שווידאת שכל שערה פרועה חזרה
למקומה לקחת שוב את הגומייה השחורה הגדולה ואספת את שיערך,
הדוק הדוק. נראית מרוצה. ואני? אני עדיין מנסה לגנוב עוד כמה
דקות בזיכרון מדמותך פרועת השיער.