מיכל עכשיו בוכה.
היא אצלי בחדר. יושבת על השטיח, נשענת על המיטה.
ואני לא בטוח מה לעשות.
הגוף שלה מכווץ בתוך שתי ברכיים גבוהות.
העיניים שלה מתחבאות מאחורי שתי ידיים פרושות.

מיכל עכשיו בוכה.
הידיים והסווט-שירט שלה רטובים מדמעות.
ואני שואל מה קרה.
היא מתקשה לנשום.
עדיין אין לה מספיק אויר כדי לענות.

מיכל עכשיו בוכה.
היא אומרת שהכל צבוע.
ואני לא בדיוק מבין.
היא מסתכלת עליי בחיוך מתנצל
שגורם לי להרגיש צביטה, כמעט געגוע.

מיכל עכשיו בוכה.
היא לא כ"כ יודעת איך להסביר.
ואני בכל זאת מנסה.
"הכל צבוע" היא לוחשת,
"אפילו הבכי הזה."