[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אלף ברגר
/
מזוודה של חיים

אף אחד מעולם לא הבין את חיים, למה הוא מסתובב עם מזוודה עמוסה
במסמכים. הכל מתוארך מסודר, הכל שלו. אנשים לא אהבו את המזוודה
של חיים כי היא תמיד נראתה נקיה מידי, ומכל זווית היא הבריקה
והפריעה בעין.
חיים נסחב איתה לכל מקום, ושמר עליה מכל משמר. לפעמים הוא היה
פותח אותה באמצע שיחה או ויכוח ומוציא ממנה מסמך ישן ומדקלם
ממנה פנינת חוכמה שהייתה כתובה בו. לא רק פנינות-חוכמה היו לו
שם, היו שם גם לוגים, תיאורים ואזכורים של כל יום ויום בחייו,
כך שחיים תמיד ידע הכי טוב. היו לו שם גם תמונות שהוא צייר,
קלסתרונים כאלה של אנשים שהוא מכיר. בחלקם הוא לא השקיע, אבל
היו כאלה שהוא עבד עליהם שנים. הוא לא סיים עדיין אף קלסתרון
שהוא השקיע בו, כי ברגע שהוא לא סגר את הציור מייד הציור קיבל
חיים משלו, וחיים תמיד הרגיש צורך להוסיף עוד פרטים. לפעמים
קטנים, ולפעמים גדולים. היה לו גם קלסתרון שלו עצמו, ואותו לא
היה אפילו קרוב לגמור, כי עם כל פרט שהוא הוסיף לקלסתרונים
האחרים הוא היה חייב להוסיף עוד פרט לקלסתרון של עצמו.
לפעמים הקלסתרונים שצייר לא היו דומים, כי הוא צייר אותם ביד
שמאל או בלי תשומת-לב ראויה. אבל זה לא הפריע לו, והם נשארו
ככה.
אנשים היו אומרים לו: "חיים, אתה סתם מכביד על עצמך. אתה לא
חייב להסתובב עם הכול תמיד. בשביל זה יש מגירות או אשפה". אבל
חיים לא רצה לוותר עליה. היא גם חיזקה לו את הגב ופיתחה לו
שרירי ידיים.
כשחיים כבר היה גדול הוא עלה על אוטובוס והתיישב במקום
הכמעט-קבוע שלו. רק כמעט, כי ישבו לו שם אנשים. זה קורה
לפעמים.
הוא התיישב עם המזוודה על הברכיים, והילדה הקטנה שישבה
לידו,בצד השני של המעבר, נעצה בה מבט של ציפייה. כי היא הייתה
חייבת לדעת מה יש בתוך המזוודה. כי זה היה: "או זה, או החלון
החוצה".
חיים אף פעם לא הראה למישהו את תכולת המזוודה, אלא רק הוציא את
מה שיהיה נחוץ לו באותו רגע. הוא זיהה את המבט של הילדה ופתאום
ממש רצה שהיא תראה הכול. את כל המסמכים והאזכורים והציורים. אז
הוא פתח את המזוודה והתחיל לדפדף.הוא בחן את הילדה בזוית העין
והיא בוחנת את כל המסמכים בעיון. הוא לא ידע למה אבל הוא ציפה
ממנה לצעקה מביכה ולכעס על כל המידע המיותר...
הילדה לא הוציאה מילה. כשהוא הגיע למסמך האחרון הוא עצר בבלבול
והשאיר לרגע את המזוודה פתוחה. כשהוא החל לסגור שמה הילדה את
ידה מתחת לחצי המזוודה הנסגר, וחיים נבהל, כי הוא ראה בתנועה
המתגוננת מתקפה של ממש. הוא נסוג והביט שוב בדף העליון
שבמזוודה, זה היה הקלסתרון הבלתי-גמור של עצמו.
הילדה הסתכלה על חיים בחצי-פנים מעוקמות והצביעה עליו בתנועה
של "נו, נו, נו!". לפני שחיים הספיק להגיב היא אמרה: "זה לא
דומה לך".
חיים הסתכל על עבודת חייו, שכה היה גאה בה רגע קודם, וכעת היא
מלאה אותו בלבול ורוגז ובושה. "זה אני" הוא אמר לילדה, אבל היא
כבר בהתה מחוץ לחלון, בחולות הזוחלים לאיטם, ושאיך שהוא תמיד
מצליחים שלא להשתנות. אולי התחשק לה להתבונן במשהו פשוט, לשם
שינוי. ולחיים גם נמאס מהמזוודה, כי הוא כבר שנים סוחב אותה לא
נכון, כדי שחס וחלילה לא תתלכלך. במקום לחזק לו את הגב היא
מכופפת אותו. הוא שקל להחליף אותה בתרמיל טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בימינו, לאנשים
אין שום דבר חדש
להגיד, יש להם
רק דרכים חדשות
להגיד את זה...


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/10/09 2:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלף ברגר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה