יש דברים שלא שוכחים.
כמו הביצה שזרקו עלי לפני 7 שנים. זה לא שלא זרקו עלי ביצה
לפני-כן, זה פשוט שזו לא התפוצצה.
כל ביצה שזרקו עלי ראיתי קודם-כל בעין-יפה. כי אם זורקים עלי
ביצה, סימן שאני משהו בשביל מישהו, והוא רוצה תשומת-לב ממני
ושאני אדע איך הוא מרגיש - אני חובב אינטראקציה.
אבל הביצה הזו הייתה מיוחדת כי היא לא התפוצצה.
קבלתי את המסר, רק בלי כל הדביקות והסירחון והמבוכה. זה רק כאב
קצת, כאב נחמד כזה, כמו התמתחות או חריקת שיניים. זה עדיין
כואב ככה, מידי פעם, כדי להזכיר לי.
אני לא יודע אפילו למה זרקו אותה עלי או איך, אני אפילו לא
זיהיתי בברור מי זרק. היא פשוט נזרקה, כאילו זה היה הזמן
והמקום המתאימים.
הביצה הזאת עדיין אצלי. צבעתי אותה קצת ושימרתי אותה כי שלא
תרקיב. מידי פעם אני צובע אותה מחדש ומצייר עליה או כותב. תמיד
יש עליה מקום לעוד.
הזמן משפיע עליה והיא משנה גוונים מידי פעם, או מתהפכת בקן
שלה. היא ביצה אינטליגנטית וממצה את התכונות שאמא תרנגולת נתנה
לה. אבל לא בגלל שהיא קרובה אני זוכר אותה תמיד. כבר הייתי
בחו"ל בלעדיה, ואת המקום שהיא פגעה בו רק הרגשתי יותר. אני לא
יודע מה מיוחד בביצה הזו. אני יודע שהיא הרבה יותר טעימה
מהביצים האחרות, ושהיא פגעה במקום שבול הייתי רוצה שתפגע בי
ביצה.
אבל למה היא לא התפוצצה?
אולי השאלה הבלתי פתורה הזו היא הגורם שבגללו אני לא מסוגל
להרפות מהביצה הזו.
אבל זה כבר שאלה של "מה בא קודם - הביצה או התרנגולת?"