כל כך אהבתי אותך. באמת אהבתי אותך, גם אם בהתחלה לא הייתי
בטוח מה אני עושה איתך. בהתחלה הייתי פשוט חרמן ואת צחקת
מהבדיחות שלי. די התאמצתי בהתחלה.

הזמן עבר ולמדתי להכיר אותך, להתרגש איתך וממך, להשתחרר איתך,
להירגע וליהנות. קיבלתי אותך לעולם שלי ואת אותי לשלך, והיה
נדמה לי שכל הזמן הקשר בינינו מתחזק, מתהדק מכל דבר קטן. הייתי
כל כך בטוח שנועדנו זה לזו, שהנה עוד מעט נגור ביחד, נתחתן,
נביא כמה ילדים יפים לעולם ונהיה מאושרים. חשבתי שהאהבה יכולה
רק להתחזק בינינו, שמתי בך את מבטחי. ואת בגדת בי.

מתוך טיפשות, מתוך אנושיות, מתוך מזוכיזם, הלכת במודע ובגדת
בי. זרקת הכול לפח ואני עדיין לא בטוח למה בדיוק עשית זאת, לא
מצאתי צידוק הגיוני לכך.

תחילה חשבתי שאוכל לסלוח לך, אחר כך הבנתי שעדיף כך ואיחלתי לך
שתמצאי אהבה שתספק אותך ותפסיק את נדודייך, אבל עכשיו אני מבין
שטעיתי. את הדברים הטובים אני מאחל לעצמי, ואת לא ראויה לשום
סימפטיה מצדי. אני מאחל לך שלא יעבור יום בחייך שבו לא תרגישי
צער על מה שעשית, שכל יום ויום תבכי את העתיד שזרקת, את האושר
שהבטחתי לך וסירבת לקבל, שיכאב לך כל יום כמו שלי כאב ברגע
שסיפרת לי.

אני יודע שאני אדם יותר טוב ממך ולכן מגיע לי יותר ממך. מגיע
לי שהאהבה תמצא אותי, מגיע לי להיות מאושר. ואני לא אומר זאת
מתוך גאווה, אלא מתוך נכונותי להקריב ולהילחם ולתת למען הזכות
לקצת אושר. את נשארת מאחור, ואני - יש אהבה בעתידי.