היום בתשע התחיל הקרנבל...
שבו מאבדים את שיווי המשקל.
היו דמויות של ליצנים,
עם דם וצחוק על הפנים.
הייתה כריזה, ואפילו ספסלים,
ומנחה אחד קטן על פירמידת מגדלים.

וכל הילדים צחקו, מהדוב שרקד במרכז,
והיו לו דמעות בעיניים, לצלילים של השוט שרק זז.
והייתה גם קצפת, על הר קומיקאים,
ואני מסונוורת בהיתי עדיין.
וצרחו ושרקו,
זרקורים דממו,
בתוך אוהל קרקס צבעוני.
והיו שם כולם, מזקן עד צעיר, ואפילו טיפשים, גם אני .
ולכבוד הסיום,
האורות נצצו,
ילדים מתוחים הדממה כססו,
ואני ביניהם, מחכה לקוסם,
שיפריח יונה ופתאום ייעלם.

אבל הקוסם התחרט ביציע,
חזר לו בדרך ממנה הגיע.
איך דווקא לי הדברים הרעים,
מגיעים בצרות, בצרורות של שירים?

היום בתשע שתיתי למוות.
שתיתי לכבוד החיים הגדולים,
ואז מתעוררת בחדר קטן,
ואין ליצנים, ואין אלוהים.
אתמול לכבוד תשע שתיתי בקול,
והקוסם לא הגיע,

למרות הכל.