אם הייתי מפסלת את הפסל המושלם, הוא היה נראה כמוך. ממש כמו
בתקופה הקלאסית. הדמות שלך, עומדת בקונטרה-פוסטו, עירומה כביום
היוולדה. מבליטה כל שריר וגיד, אידיאליזציה מוחלטת של גוף
האדם. היית מפנה מבטך למרחק, בוהה באוויר, עם סנטר מורם. חלק
כולך. והפנים שלך יהיו ממש כמו שיש, רציניות וחדות.
הייתי מפסלת אותך, כל חלק בגופך. הייתי מעבירה אצבעותי על
החומר. מלטשת ומחליקה, ככה שהמרקם יהיה מושלם. הגודל יהיה
רגיל, כגודל בן אדם, וקווי גופך ישמרו על קומפוזיציה דינאמית
שכזאת. מעט מאופקת, אבל מעגלית וסוחפת. הפרספקטיבה תיהיה
היקפית, הצופה יצטרך להקיף אותך מכל הכיוונים על מנת להתרשם
מכל כולך.
והביקורות יהיו טובות. וידברו רק עליך ועלי.

וכשאסיים, אתה תעמוד שם, בראש מורם. ואחרי כמה זמן, תחפש
חידוש.
ותבוא אחרת, ותשחזר אותך. ותעביר את אצבעותיה על החומר. ותאחה
את הסדקים. ואני אשאר רק דיבור חולף, רק שם אחד ברשימה ארוכה
מאוד.