הלוואי וידעתי לשרטט

השמש מתיישבת מולי עם עיפרון ודף חלק
היא קורנת כמו שרק היא יכולה
קו מתאר אחד תוחם את סנטרי המחוספס
אני רואה איך היא מתרכזת
כאילו כל שנות האור שבה תלויות בעיפרון
היא בו אוחזת
לשון הארץ קורצת מן שפתי השקיעה
לא יאמן, אני חושב לעצמי
ועם הרגיעה על הנוף שסביבי מתחיל לקשקש
מריחות וצבעים ואני מרגיש את עצמי
מרגיש את תוכי הופך הולוגרמה
הלשון בורחת חזרה פנימה והשמש אחורה נשענת
סנטרי הופך לקו
פניי הם רק שרטוט בפני הפנורמה
שלוש מאות ושישים ימים סובבים אותי
ארבעים מעלות בצל, לחות אפסית
השמש כבר נשכבת ועוד מעט אפסיק
חמישה ימים שנותרו מתיזים צבעי גואש
יותר מידי מדוללים הם, הימים
אך לא נורא, אני פוסק
וחיוך קריר של סוף ספטמבר נשפך אל שפתי
כמו כתם רורשאך מתפזר, כמו זיכרון מרתק
זהו השמש נרדמה
שרטוטה יימחק לאט עד לפעם הבאה
האור היחיד שנשאר בא מתוכי
מתוך ציור ישן שפעם הכרתי והיום אני אוהב
אני מפסיק