אתה מגיע לבית הספר, ובתוכך מרגיש ברוח הנכאים,
אתה לאה, חסר חשק לכלום(כולל כלום)
אתה לא רעב ולא צמא,
אתה רק רוצה לגמור כבר עם היום הזה, להגיע למיטה ולהתפרק.
השעה שמונה ורבע, הפעמון מצלצל ואתה נכנס לכיתה,
המורה מדברת, מילות פיה חולפות בראשך כאילו מבקשות לצאת.
השעה עשרה לעשר, הפעמון מצלצל ואתה יוצא להפסקה,
כולם צוחקים ומחייכים,
אך איך ניתן לחייך או לצחוק ביום כזה ארור?
איך הם, יכולים ליהנות ביום שכזה?
השעה עשר ועשרה, הפעמון מצלצל ואתה נכנס לשיעור השלישי,
אתה מרגיש כי היום הוא יום רע לתפארת,
המועקה שבך לא נותנת מנוחה.
השעה רבע לשתיים-עשרה, הפעמון מצלצל ואתה יוצא להפסקה,
אנשים מדברים איתך, חברים, מורים,
אך לך, אין כל חשק להגיב או לענות להם.
אתה מביט בהם, במבט של אדישות צהובה,
ושומר על שתיקתך.
השעה שתיים-עשרה, הפעמון מצלצל אבל אתה לא נכנס לכיתה,
לא מפני שאינך רוצה להיות בשיעור,
אלא מפניי שאין לך כוח להיכנס,
אתה נשאר בחוץ, בחצר,
יושב על הספסל,
לבד,
אין לך אפילו כוח ללכת הביתה,
אתה יושב שם, בחצר,
את יושב שם על הספסל,
אתה יושב שם, לבדך.
אתה מניח ראשך בידייך,
והבכי פורץ החוצה.

ביום שכזה, אתה רוצה שהם, האחרים, יעזבו אותך לנפשך,
אתה רוצה להיות לבד, אתה יודע שזה יעבור מעצמו.
כפי שזה בא בלי "הודעה מראש" כך זה גם ילך,
ואתה רוצה שרק יכבדו אותך בשקט, עד שהכול יעבור.
כמו שאומרים:"בסוף הכול מסתדר, ואם משהו עוד לא בסדר, סימן שזה
לא הסוף..."

היה זה מן יום מזופת כזה, בו הכול מתחרבש, גם השמיים היו
קודרים ואפורים.
מן יום כזה, שמבלי שום סיבה שהיא, אתה רק רוצה, להיות לבד.