אלוהים מדבר אלי. כן, כבר תקופה מסויימת שאנחנו מנהלים דיאלוג.
אני שואל שאלות והוא כמו יהודי טוב (הנה לפניכם ההוכחה שאלוהים
יהודי) עונה לי... בשאלות כמובן.

באחת השיחות שלנו, שבדרך כלל מתנהלות בדרך לעבודה (שלי, לא
שלו) שאלתי אותו: "אלוהים איך אני משיג יותר חופש בחיי?"

הוא לקח לעצמו את הזמן, בערך שני שירים באמ פי שלוש שלי ואז
נתן לזמר מוקי לענות בשמו (ותודה לאילן על הדיסק): "מה זה חופש
בכלל, אם לא נצחון האדם על עצמו?"

תשובה מעניינת חשבתי לעצמי, אבל עצמי לא היה בטוח שהוא מבין את
התשובה. כמו תמיד הייתי צריך להסביר לו קודם כל, שנסתרות הן
דרכי האל.

"כלומר, הוא לא אמור להיות ברור, אלוהים הוא אשה" עצמי ניסה
להתבדח.

"משהו כזה" סיננתי כלפיו בעוינות. אני שונא שעצמי השובינסט,
מנסה להתחכם ומדבר אלי בקילשאות.

"אל תתרגז, הוא ניסה לפייס, נסה להסביר לי בבקשה, אתה יודע
שאני איטי לפעמים"

"טוב." נשברתי, בכל זאת, יש לי רק עצמי אחד. "התשובה של אלוהים
מתחלקת בעצם לשניים. החצי הראשון בתשובה לשאלה - איך משיגים
חופש, הוא: "מה זה חופש בכלל?" תענה על השאלה הזאת וכבר עשית
חצי דרך. החצי השני, של התשובה הוא: נצחון האדם על עצמו."

"כלומר אני המכשול שלך לחופש?" עצמי נשמע נעלב.

"תראה, זה לא התשובה שלי, זה מה שאלוהים אמר למוקי לענות לי"
בינתיים הגעתי למשרד והחופש שלי נגמר.

בדרך חזרה הבייתה ראיתי קבצן. כמה חופש יש לו? ישן איפה שהוא
רוצה, קם מתי שהוא רוצה, מקבץ נדבות כל היום ובלילה מבזבז הכל
על אוכל ושתיה. שום דאגות, שום מחויביות, שום אחריות. האם באמת
הוא מרגיש חופש? האם זה החופש שאני רוצה בשביל עצמי? טוב, אני
עדיין לא יודע מה זה חופש, אבל אני כבר יודע, מה חופש זה לא.

עברו עוד כמה ימים ואלוהים שם לב, שעדיין לא קיבלתי תשובה, אז
הוא שלח את עדי, שליחה מיוחדת במינה להמשיך את הדיון איתי.עדי
מסרה לי בשמו בברכה שלה לכבוד השנה החדשה:
"אין שום חג בו נאמר על אלוהים שהוא מצייר או מפסל או רוכב על
אופניים. אבל בראש השנה הוא כותב. הוא כותב לכל אדם בעולם את
סיפור חייו לשנה הקרובה, לפי מעשיו ומחשבותיו בשנה הקודמת"

מעניין, חשבתי לעצמי. זה מה שהוא ביקש ממנה למסור לי? ואז
נולדה בי המחשבה: אני ואלוהים בעצם כותבים את הסיפור ביחד.
אלוהים מתחיל משפט (למשל שולח לי מסר, מחלה, אובדן, הצלחה...)
ואני צריך לסיים את המשפט בבחירה שלי, איך להגיב לפתיחה שלו.
עדיין לא הייתי בטוח שאני מבין לגמרי את התשובה שלו. החלטתי
לחכות בסבלות. הרי כבר גילינו שהוא יהודי ולכן הוא תמיד צריך
להגיד את המילה האחרונה.

בתוקף תפקידו כאל רחום וחנון, הוא גילה סבלנות, שבאמת לא מגיעה
לי (אני כבר מזמן הייתי מתפוצץ עליו) ושלח לי עוד תשובה עם
רון, עוד אחד משליחיו החכמים יותר. רון סיפר לי על הבית ספר
הדמוקרטי ואיך אחד הילדים שם החליט שהוא לא רוצה ללמוד, שיחק
עד כיתה ד` ולא ידע קרוא וכתוב. מכיוון שזה בית ספר דמוקרטי,
לא יכלו להגיד לו כלום.

"דמוקרטיה" היא תמיד טריגר בשבילי (מזל שאלוהים מכיר אותי טוב
ויודע בדיוק איפה צריך ללחוץ)  דמוקרטיה זו רק אשליה של חופש
עניתי מיד במייל דחוף לרון. כאן הבנתי שאלוהים משחק איתי. אם
לתת לאדם להחליט בעצמו הכל זה דמוקרטיה (לפחות על פי הבית ספר
הדמוקרטי) ודמוקרטיה זו אשליה של חופש, אז מה זה חופש אמיתי?
"מוקי, נראה לי שעלינו פה על משהו," לחשתי למכשיר האמ פי
שלוש.

"כדי לחוות חופש אמיתי, אתה צריך מישהו שיקרא תגר על החופש שלך
כל הזמן", הודעתי לרון. חופש היא היכולת לבחור בדרך שלי בכל
רגע ורגע מול כל מי שרוצה לפגוע בחופש שלי. כמו שאין טוב בלי
רע, בלי מישהו שינסה להגביל את החופש, אין חופש, לכן הקבצן לא
באמת חופשי. אין לא בחירות ודרך. הרגשתי שאני כמעט שם. עוד קצת
ואני מבין את התשובה של אלוהים.

בינתיים כבר התחלתי איתו דיון חדש, הפעם השאלה הייתה: "איך אני
מביא יותר אהבה לחיי?" אני לא ארחיב על הדיאלוג, כי אני לא
רוצה לסטות מהנושא (אולי בפעם אחרת), אבל אלוהים לא הבין מה
הבעיה ובאמצעות שליחיו (להקת גאיה וכאלו) הציע לי פשוט לאהוב.


התחלתי לתרגל את זה. אהבתי את כולם בלי הבדל גזע, מין ודת.
הצלחתי לאהוב את רוב האנשים, רוב הזמן, עד שהבוקר הגעתי לעבודה
באיחור. הייתה לי פגישה חשובה ומיהרתי מאוד, כמעט הגעתי למעלית
ובחורה סינית בת ז... לא החזיקה לי את הדלת כמו שמקובל פה
וברחה עם המעלית. כבר התחלתי לחפש את הקללה המתאימה למאורע ואז
נזכרתי, אני אמור לאהוב את כולם. אני לא יכול לתת לסינית זרה
לקלקל לי את ההחלטה הזו. בזמן שהמתנתי למעלית הבאה, שלחתי לה
אהבה דרך פיר המעלית ורעש של אסימון נופל התערבב בהרגשת חופש
נפלאה ששטפה את גופי.

מה זה חופש בכלל, אם לא ניצחון האדם על עצמו? ניצחתי את עצמי,
את האגו שלי, הוא רצה להתרגז, זה כל כך טבעי לו. היא הרי אמורה
להחזיק את הדלת, זה מה שכולם עושים פה בניו יורק, ואם היא לא
מחזיקה את הדלת, היא בת ז... (יותר קל להאשים אותה באיחור מאשר
את עצמי שיצא מאוחר מדי מהבית) אבל אני ניצחתי אותו, לא נתתי
לו לפעול באוטומט, אלא בחרתי לשמור על הדרך שלי. כך שומרים על
החופש, על ידי בחירת הדרך בכל רגע, בלי קשר למה שקורה מסביב.
על ידי סיום כל משפט בבחירה בחופש בלי קשר לאיך אלוהים התחיל
אותו.

אז תודה לכם מוקי, קבצן מקרי, עדי, רון וסינית אלמונית שברחה
עם המעלית. תודה לך אלוהים על התשובה לשאלה: "איך אני משיג
יותר חופש בחיי?" ותודה על הדו שיח שאתה מקיים איתי. שנה טובה,
שנת  חופש, אהבה ויצירה.