22/1/03
הרוח
אחרי כל, בתום קול, בסוף -  הסופים תיוותר כאן הרוח.
זו אותה רוח שיצרה, העיפה, הביאה,
ליבתה וסחפה את האנושות עד לכאן.
האדמה פערה את פיה, אך לא יכלה להכילה,
האש ניצתה וליבתה בעזרתה אך לא עמדה להפילה,
המים הרבים נסחפו אחריה אך לא יכלו להטביעה,
והלב הזה צמח ממנה עת אביב, התגעגע אליה בלילות קיץ, נשבר ממנה
בזמן סתיו וקפא לו במשבי חורף קרים.

בוקר אחד, הרוח העיפה אל סף ליבי אותך, ויחד איתך נשארה לה זמן
רב וסערה עליו ללא חת, ויחד איתך עזבה ופסקה מלשהות בו. ונותר
בו ריק אותו מאיים הכאב למלא. הכלום, הטיפשות וחוסר ההבנה
מאיימים לכלותי.
האהבה הלכה ממני כמו הרוח, ואני נותרתי כאן ללא כלום,
עומד בפתח מסדרון הרגשות ועיני עיוורות, לא מוצא את דרכי בחזרה
אל ליבי, אל דלתי. אותה הדלת בה השארתי את אהבתי, את נשמתי, את
חיי ואת מותי.

אנא רוח, אל תעזביני, אל תלכי, אני מתחנן.

אני מסתובב ברחובות ריקים ומחפש אחריי / אחרייך, תר אחרי כל
כיוון ומחכה
שתשובי / שאשוב מאותו מסע מפרך, שלא נגמר ולא חוזר, לא ממשיך
ולא מרפה.

לפני שהיו כאן חיים, חומר או סלע הייתה כאן אהבה, הרוח הביאה
אותה לפני שנים רבות. בעוד שנים רבות, עת תכבה האש, יכלו המים
והאדמה תיתן את גרגריה האחרונים למעוף הרוח וסלע אחרון ישחק,
תוותר כאן רק הרוח, אותה רוח שליטפה את פני הסלע הראשון ואת
פני הסלע האחרון - את ליבי.