"בואי התנערי מעפר קומי
לבשי בגדי תפארתך עמי
מה תשתוחחי ומה תהמי
בך יחסו עניי עמי"

(ארז לב ארי)

מתוך האפלה, לתוך האורה.
ליום הנכסף הזה, יום השבת.
יום מלא בתפילה,
יום מלא בהתרגשות פנימית.
מרגישה לפעמים כמו אל מתכוננת לבואו של מלך, של מלכה.
מרגישה שהפעם אראה אותו, עומד ניצב, למשהו ההוא שחיכיתי.
איני יודעת להגיד בבירור אם אדם או אישה הוא, אם בשורה טובה
היא או רעה.

כל ערב שבת, בשעה שצועדים להיכל, מרגישה אני כפוסעת אל מקום
מיוחד, שהתלבשתי יפה, את מיטב מחלפותיי, ותחושת התרגשות (שאיני
מצליחה להביא במילים) ממלאת אותי ריגוש אין סופי.

אך ישנם ערבי שבת, שמתחת לשמיכה אני רוצה להקבר, להישאר
בפיג'מה, עם שיער רוטב אסוף לגולגול אחרי מקלחת. עם נעלי בית.
אין בי הכוח לצאת אל המקום הזה, לחייך כמו אתמול, לספר שוב
ושוב מה מעשיי בחיי, לעדכן מה נשמע והשמיע. הנפש אינה רוצה
רעידת אדמה פנימית, חסרת כוחות לשיחות בטלות, חסרת כוחות
להתעסקות בטפל. חסרת כוחות לדמעות של ערב שבת.

לקראת שבת לכו ונלכה, כי היא מקור הברכה.

לקראת שבת נלך. אלך ואתפלל. עליך, עלי. אליו.