את הכבש השישה עשר אני הכי שונא.
הראשון תמיד נכנס, אומר שלום, ויוצא. כך גם השני, השלישי וכן
הלאה עד החמישה עשר.
אבל השישה עשר, הוא כאילו עקשן או חכם יותר מהשאר. תמיד כשהוא
מגיע, הוא נכנס, אומר שלום ולא יוצא. הוא ממשיך לדבר ולדבר, על
כל מיני דברים הזויים, ופשוט לא מוכן להפסיק.
ניסיתי לבקש ממנו בנימוס, ואפילו להתחנן ולאיים, אבל הוא ממשיך
לדבר איתי.
בהתחלה אני מנסה להתעלם ממנו. אבל בסוף אני נכנע ונסחף אחריו.
אני לא יודע בדיוק למה דווקא הוא זה שהופך אותי ומחזיק אותי
ער. נראה לי שזה הדיבור שלו, רגוע כזה ומונוטוני.
ברגע שאני נכנע, זה נמשך כל כך הרבה זמן עד שזה מתחיל לכאוב
ולצרוב.
אני מדבר איתו, ואפילו נהנה מזה, השיחות בינינו קולחות, ואנחנו
כמעט תמיד שומרים עליהן ברמה גבוהה ואינטילגנטית.
לכבש השישה עשר יש רוטינה קבועה. הוא נכנס, מדבר, סוחף אותי
אחריו לדיבורים אינסופיים, ואז נרדם. אבל כשזה קורה, כבר מאוחר
מדיי.