אמא נפטרה לפני שש שנים. היא הייתה צעירה יחסית והמוות היה
מאוד לא צפוי. מצד שני, מי יכול לצפות מוות? אני זוכר את
המילים האחרונות שהיא אמרה לי. אני זוכר את החיבוק האחרון שהיא
נתנה לי, את הנשיקה האחרונה. אני זוכר את הדבר האחרון שהיא
הכינה לי לאכול ואת הסיגריה האחרונה שעישנה.

"שב, שתה כוס מים." אמרה לי אישה נאה בחצאית ובחולצה ארוכת
שרוולים בצבע שחור, ונעלי עקב.
ידעתי מה היא הולכת לספר לי כבר כשצלצלתי באינטרקום, והפעמון
צלצל מהר מתמיד. ישבתי על הכיסא ובהיתי בכוס שהאישה נתנה לי,
ובאיך שהדמעות שלי נופלות בדיוק למרכז הכוס כל פעם.

אני ואמא היינו מאוד קשורים זה לזה. אהבנו לצחוק ביחד והייתי
עושה לה חיקויים. מידי פעם בפעם היינו יוצאים יחד לקניות באיזה
יום שישי. אמא שלי הייתה מכינה אוכל מצוין, אבל היא לא הייתה
מבשלת לעיתים קרובות, רק בחגים ובהזדמנויות נדירות. באמת
שאהבתי את אמא שלי. אני אוהב את אמא שלי.

"אמא הלכה למקום אחר, מקום טוב יותר מכאן ויפה יותר. אמא שלך
נפטרה". אמא שלי מתה. סוף סוף שמעתי את המילים. עברו לי המון
מחשבות הזויות בראש. האם כדאי להמית את עצמי גם כן וכך להתאחד
שוב עם אמא? אולי אמית גם את שאר בני המשפחה הקרובה ונתאחד
כולנו? אולי בכלל ישנה טעות במערכת, ואמא במשרד שלה שותה קפה?
לא. "ההלוויה תתקיים מחר בארבע אחר הצהריים."

מחר תהיה אזכרת שש שנים למותה של אמא. כבר אף אחד לא בוכה, אין
נאומים יותר, כמות האנשים מדלדלת. אני עדיין בוכה, כל אזכרה,
כל יום, כל הזמן. אמא שלי לא באמת עזבה אותי, היא שומרת עליי
כל הזמן. היא נוזפת בי מהשמיים וכך גם מחייכת. מבחינתי אמא רק
יצאה לפנסיה מוקדמת.

ממש לא רציתי לראות את אבא שלי, לא ידעתי מה אני אגיד לו, מה
הוא יגיד לי. לא רציתי לראות אותו בוכה. שלא נדבר על האחים
שלי. נסענו כולנו יחד להלוויה, שתקנו כל הדרך. בשלב מסוים
אחותי פרצה בבכי וחיבקתי אותה חזק. בהלוויה היו המון אנשים,
ממש המון. זה היה לי נחמד לדעת שכל כך הרבה אנשים אהבו את אמא
ובאו לחלוק לה כבוד אחרון. אני את הנשיקה האחרונה שלי לאמא כבר
נתתי. ההלוויה הייתה קשה ביותר, בכינו המון, גם בשבעה - אבל שם
כבר נהיה קל יותר.

החלטתי שמחר באזכרה לאמא אני אקריא נאום.
"אמא נפטרה לפני שש שנים..."