[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אבי יאיר
/
ראש מתחת המים

כמה קרני שמש חורפיות מסתננות דרך חלון חדר-האמבטיה, לא
מחממות, סתם עושות לך טובה. אני מסיים למלא את הגיגית. שלוש
בועיות צפות על פני המים, שתיים מהן מתפקעות ביחד והשלישית
מושכת עוד כמה שניות. אני מוריד את החולצה. הריצפה קרה.

לפעמים, בשניה האחרונה הזאת שבאה לפני שאני מתחיל, אני צריך
לעצור לרגע כדי להתמודד עם המחשבה שאולי אני משוגע. אבל לכל
אחד, בפרטיות שלו עם עצמו, יש את הטקס המטהר. יש כאלה שמעשנים,
יש כאלה ששותים, כאלה שעושים ביד יותר מדי, לפעמים בפומבי. יש
כאלה שמחטטים באף או מחטטים בתחת או עושים את שניהם. אולי עם
אותה אצבע. אז סובייקטיבית, להחזיק את הראש מדי פעם בתוך גיגית
עם מים זה לא כל כך אנטי-חברתי.
אנשים אחרים, כשקשה להם או כשנתקלים במשהו רע, חושבים לעצמם
"אני צריך סיגריה", "אני צריך לשתות משהו", "אני צריך לנבור
במערת-האף שלי בפומבי." אז אני חושב על הגיגית שלי. נכון, אני
מודה שזה גם לא לחלוטין שפוי. אבל כמו שאמר פעם בריטי אחד שדרך
אגב גם לו היה קטע עם חדרי-אמבטיה: כולנו נהיים קצת משוגעים פה
ושם.

אני חושב על זה ואז נשימה עמוקה. ועוד אחת. ואז עוד אחת. ראש
ימינה, ראש שמאלה, והופ - ראש למטה. באותה שנייה אני גם לוחץ
על הסטופר שביד שמאל שלי.

בשלב הראשון, אתה קצת בהלם. כל הצלילים נהיים עמומים, מים קרים
מסביבך ומעליך ועל העפעפיים ובתוך הנחיריים. פעם, כשעוד הייתי
משתמש בגיגית הזאת גם בשביל לשטוף את הריצפה, הכנסתי את הראש
ערב אחד ובמים עוד היו שאריות של שמפו לרצפות, ואוי זה שרף.
אחר כך ממשיכות המחשבות. אותן מחשבות רגילות, שהיו בראש שלך גם
קודם: החיים, העבודה, הלימודים, האופי שלך, העבר, העתיד, דברים
שעשית ודברים שתעשה.
והשניות עוברות. ועוברות.

השלב הבא, שמגיע בדרך כלל כשאתה כבר שומע טוב-טוב את דפיקות
הלב שלך, הוא שהמחשבות מתחילות להידחף בתור. רצות על הסרט הנע
יותר מהר ויותר דחוס. כאילו נדלקה בחדר ההמתנה נורית של
מצב-חירום, כאילו הן קולטות שהמוח שבתוכו הן מתאכלסות נמצא
בדרך החוצה וצריך להזדרז. עכברושים בספינה טובעת. זה גם השלב
שבו לראשונה, ככה בקטנה, אתה מתחיל לחשוב על אוויר. את השלב
הזה צריך לחרוק שיניים ולעבור.
עוד שניות עוברות.

אתה יודע שעלית למדרגה הבאה כשאתה מרגיש פתאום איך הידיים שלך
מהודקות בחוזקה, כמעט בעווית, ימין על שולי הגיגית ושמאל על
הסטופר. אתה עדיין חושב. חושב עכשיו בגלוי על אוויר. וגם על
הבחורה שראיתי היום באוטובוס ומה הייתי עושה לה, וגם על בחורה
אחרת שראיתי ברחוב ושמישהו צריך להגיד לה שחולצות בטן זה לא
בשבילה כי בגלל בטטות כמוה המציאו מלכתחילה את הבגדים. ועל
העבודה המחורבנת שיש לי, על החיים, על אוויר. על זה שאם תיקח
עיפרון ותחבר את כל הנקודות הזוהרות שאתה רואה כרגע אולי ייצא
לך פסל החירות, ועל הבחורה האחרונה שיצאתי איתה (לפני יותר
מחודש) ועל הראשונה שיצאתי איתה (לפני פחות משנה), ועל חברים,
חו"ל, הארץ, צבא, מילואים, אוויר, משפחה, הבעיות שלי, אוויר,
צ'יפס, קוטג' שלושה אחוז, אוויר, זכויות האדם, דוקטרינת בוש,
תיאוריית הקוואנטים, אוויר, אוויר, אוויר.

השלב האחרון הוא סוג של הארה. אני לא מתיימר לטעון שהשיטה שלי
עוקפת בסיבוב את כל הנזירים הטיבטיים שמרעיבים את עצמם בשלג
עשרות שנים, אבל בסוף אתה מפסיק לחשוב על כל הדברים האלה. אתה
מגיע למקום אחר. ריח של וורדים, וכל זה. אני מתקשה לתאר אותו
בדיוק כי הייתי שם רק פעם אחת. אולי אפשר לנסות לסכם ולומר שזה
המקום שבו אתה נמצא אחרי שנמאס לך לרצות למות.

העניין הוא שלפני השלב הזה יש טרום-שלב שבו בדרך כלל אני עוצר.
זה השלב שבו אתה מוציא את הראש ולוחץ על הסטופר. משתמש בכוח
שנשאר בידיים הרועדות שלך כדי להתרומם מהגיגית ולפעמים רק
להפוך אותה ולהציף את הריצפה במים (אולי עם טיפ-טיפה שמפו
לרצפות), ונמרח על הרצפה מתנשף ומתנשם ומתנשף. אוויר. ואחר כך
קנית לך כמה דקות חופשיות ממחשבה רק להסתכל על סימני האצבעות
שמעכו את שפת הפלסטיק של הגיגית.

בפעם האחת שהצלחתי להגיע לשם, אני זוכר שרציתי להישאר. רציתי
להמשיך עד הסוף. אבל הבהוב קטן של יצר-הישרדות לחץ אצלי על
כפתור הפאניקה והורה לי להתרומם. אני לא יודע כמה זמן צריך
להחזיק כדי להגיע לשם, כי הסטופר התרסק לי ביד. אבל יום אחד,
אני אאלף את הקול הקטן הזה. ואז אני אצליח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סתום ת'פה שלך
נילס



לנולי נשבר
שרוכבים לו על
הגב


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/10/09 14:35
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אבי יאיר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה