קיקיון שלי, ארוך גבעול,
בן כתלים זר הרודף יומם,
מיטיב לקפוחי שמש וניצב עמם,
ופורש חסותו כצל השאול.

מי ייתן מותי תחתיך, קמוט ענף,
רפה-צמרת ודק-גוו המושפל לעפר,
שגזעו כפוף שכם כצורת שופר,
וכשציפור שאין לה רוח חדשה בכנף.

אויה, מחמד לב, רע בעת רע,
את לבי תכרסם לעד אותה תולעת,
כשאראה דמעתה של צמרת נפגעת,
אכן, רוח קדים, היטב לי חרה.

עיר שלי, יפת נוי ותואר,
בני נעוות המרדות כבן שאול,
שאינם רואים טווית עולם בנול,
אך מבעד לסיגים הם אבירי הטוהר.

טוב חייכם לי ממותכם, בניי האהובים,
רפי גוף וחגורי שק המושפלים לעפר,
השבים מדרכם הרעה בתרועה ובקול שופר,
ומתפללים בלחישת שפתיים וכיפוף גווים.

אויה, מחמדי לב, רעים לא רעים,
היאך לא אחוס עלייך, העיר הגדולה?
בך שתיים עשרה ריבוא ובהמה ותפילה,
אכן, שליח האל, לעיניים אנשים רואים.

אויה, מחמד לב, רע ומלך ואב,
את לבי תכרסם לעד אותה תולעת,
כשבחלתי, אך לרגע, באזני הנרצעת,
אכן, מלך עליון, אתה תראה ללבב.