רוני עצובה כי החבר שלה נשר מהקורס, היא עצובה בשבילו אבל
בעיקר עצובה כי עכשיו הוא יחזור לסדיר עם היציאות הגרועות. אני
מחבקת אותה והיא מניחה את ראשה על כתפי, ואני אומרת לה שזה
המחיר שאנחנו משלמות על זה שאנחנו חיות כאן. היא אומרת שהחברות
של ג'ובניקים לא משלמות את המחיר הזה, ואין לי מה לענות לה.
אני אומרת לה שהכל בסדר וזוגיות היא לא פגישות פנים אל פנים,
אני אומרת לה שהעיקר הוא החיבור הרגשי, ובעצמי אינני מאמינה
לחצי מהדברים שיוצאים מהפה. אני נזכרת בשלושים הימים
שהמילואימניק שלי עשה שנה שעברה, וחושבת שלרוני זה יימשך עוד
שלוש שנים. אבל אני לא אומרת לה כלום, ורק אחרי דקות ארוכות:
"יללא, יש לך אותי, מה את צריכה גברים."

אחי קיבל צו ראשון, ואבא שלי מקווה בסתר לבו שהבן שלו יהיה
ג'ובניק. אמא לא מסתירה את זה, והיא כבר אמרה לאחי שהוא משרת
בקצין העיר. אבל אמיר רוצה להיות שריונר, או בסיירת, כמו אבא,
או משהו חשוב במודיעין, כזה שיושבים בקריה עד 2 בלילה. אני
מניחה שההורים שלי יסתדרו עם הקריה.

ביום שבת אני מתקשרת לעמר והוא משוויץ שהוא יודע לירות בהכי
הרבה רובים, מבין החבר'ה ביחידה שלו. הוא גם מגיסט וגם נגביסט
וגם עוד משהו, אני לא מבינה בדברים האלה- לי יש פרופיל 45. אחר
כך אני ועמר מדברים על חר"פ ועל זה שאני נגעלת מדם, והוא מספר
שאתמול הוא ירה במישהו וירד לו המון דם מהראש. הוא אומר שזה מה
שצריך לעשות, וזה המחיר. אני מתפללת שהחבר של רוני לא יצטרך
לראות הרבה דם מראשים של ערבים כשרוני מתגעגעת אליו.

אני לא אוהבת מלחמות, אבל יותר משאינני אוהבת מלחמות אינני
יכולה לסבול את השגרה הישראלית הזו, של מאבטח בכניסה לכל קניון
ומסעדה. דן קציר, בסרט דוקומנטרי על ת"א באמצע שנות התשעים,
שואל: "מה, זה לא טבעי שילד מתגייס לשלוש שנים?"
ילדותי המוקדמת שזורה ביציאות של אבא למילואים, ונערותי שזורה
בשבתות סגורות של החבר, מאוחר יותר גם מילואים של החבר. בגרותי
תהיה וודאי מלאת חרדה לשלום בניי.

בסוף התיכון נעלמו לי חיי. צה"ל לקח לי את כל החברים. זו
בצריפין וזו בביסנ"מ וזה בצאלים, וההוא בכלל בשיזפון, ויש כמה
בנות במחווה אלון, וגם בהל"צ לקח לי חברים, וגם ביסל"ח.
יום אחר יום התקשרתי לחברים וענה לי התא הקולי. פעם אחת הצלחתי
לתפוס את מיכלי בשעת ט"ש, והיא אמרה שנדבר בשבת. בשבת כולם
עייפים מדי, וביום ראשון חוזרים לשגרה.

אני יודעת שכשהם יהיו בסדיר יהיה יותר קל, ומתנחמת בכך. אני
מתקשרת לעמר, שכבר שנה וחצי בצבא. אני לא קרובה אליו במיוחד,
אבל לפחות הוא עונה לי. כשהוא לא בפעילות מבצעית. אני שואלת מה
שלומו, וחושבת על הראש המדמם ההוא, אבל עמר המשיך הלאה עוד
באותו יום ולא מבין בכלל למה אני שואלת מה שלומו בטון כזה
רציני. הוא מספר שהוא מקבל יותר מכות ממתנחלים מאשר
מפלסטינאים, ואני משחקת כאילו מעולם לא שמעתי על זה. ככה מותר
לי להיות עצובה.

גם אני אמורה להתגייס בקרוב. לא יודעת לאן.
פתאום אני חושבת שאולי כן יש לי ארץ אחרת, ולהיות כאן זה לא כל
כך חשוב. פתאום אני חושבת שהעם היהודי ואזרחי ישראל לא יקרסו
אם אני אהיה מעצבת פנים ברומא במקום שופטת בירושלים. אני
מתקשרת לסבתא שלי, והיא מספרת לי על דודה חיותה ועל ההתקפה
בבאר טוביה ועל סבא ששירת בצבא הבריטי, ותחושת זיהום מתפשטת
בעורקיי. אני? איטליה? מה חשבתי לעצמי?


(בסך הכל רציתי קצת שקט.)