1.
כל הזמן
כמהה לרוץ
לשתות מים.
להערות לתוכי
תמצית חיים.
כי צמאה נפשי
עד השמים.

ואסור
כי צום ותענית.
ולא תחמדי
אשר לא על שבילך.
האם יהיו באחרית
שלום ונחמה
על אדמתך?

האם יסולח ויתוקן
ולא תהיה עוד
מלחמה,
האם דם אחים
לא יישפך לשווא,
אנא אלוקים
אני בוכה אליך
עכשיו.

חוס על הנחש
והיונה
והחרב המתהפכת
תשוב  לנדנה.

בשלווה ואהבה
ועונג חמדת  ימים
מפירות גנך
נטעם כולנו לעולמים.
בהוקרת  תודה,
חדווה
וברכה,
אנא, בטובך
ובחסדך.

מים זכים רעננים
יפריחו מדבר ציה
ובשירה חדשה
נהללך יה.

2.
חשפתי עצמי
אט אט לפניך.
נסוגה, מתגלה
חוזרת ונחבאת
כירח במסעו
מבעד לעננים.

שרתי לך
דימויים ומשלים
שוב ושוב.
אתה הארת לי פנים
מעודד  תומך
קשוב.

לבסוף העזתי
קראתי בשמך.
לחשתי: אהובי.
אז עצרת  בי.
והבהרת לי
אין זה הדדי.

יבש רוקי  בפי.
והאדמה בלעה
אותי לתוכה.
שותקת. חשוכה.

ואולי, כיוונת
שבלהט הריגשה
אבשיל כאשה.
הלוואי תלבלב בי
מהות חדשה.
לו יכולתי
עורי להשיל.

3.
בערב של שירה,
בלב מרוגש, נשאתי
עיניי אל השמים.
צבעם כחול רוסס דבש,
רקע לציור שבהם הותווה -
כחתימה לספור מוחבא.

סביב הירח שטרם התמלא
נאספו עננים במעגל לולייני
צפופים וסמוכים ללא זיע.
כמו כל טיפות השני  בדמי,
הודממה  זרימתם, ולמעלה
לשלג רך , צחור, הפכו.

בתוך הלובן הזך הקפוא
בלט הירח פי שבע  
בבוהק זריחתו.
כמרגלית שנשלתה מבוץ
רחוצה וברה  
קבועה ומשובצת לעד
במצבה של אהבה.

ספור שאין לו מימוש
על פני האדמה
וגם בשמים מעל
חדל  מתנועה.

בדפי הנצח מתוייקת
תמונה מרהיבה.
כמו ניטל מכאובה
ובנפתוליה, נפלאותיה
מחובקת.