אני תמיד אהיה אני.
השאלה איזה תוכן ליצוק לתוך זה היא כבר קשה ומסובכת ועמוקה
הרבה יותר.

כמה כאבים וייסורים בשביל להגיע לדרך שכולם הולכים בה- חיים,
מוות. הישגים? ילדים? להיות משהו שיזכרו? אז יזכרו, ואחרי זה
ישכחו. אף אחד לא נשאר לנצח.

כל החלומות האלה שבהם אתה מגיע למשהו, אתה נוסע במכונית יפה,
אתה זוכה לכבוד מאנשים, אתה חי חיים נוחים, אתה זוכר איך
הרגשת? חוץ מגאווה, אתה זוכר איך הרגשת? חוץ מכוח, אתה זוכר
איך הרגשת? איך באמת הרגשת?

כל זיוני השכל האלה, עוד ועוד ועוד, יותר לכבוש, יותר להשיג,
יותר לצבור, כל זיוני השכל האלה על זה שאתה צריך ללמוד לשחרר
ולוותר. תוותר להם. הם צודקים בסופו של דבר, אתה תכנע להם
במילא בסופו של דבר אז לפחות תחסוך את המאמצים שלך ואל תלחם
בהם. תן להם להוביל אותך, בסופו של דבר לרצות את כולם זה
הרעיון. בלי חיוך מוקיר תודה מצידם זה לא שווה כלום.

ואני תמיד אני. אני נעה על סקאלה שבין מלאך לשטן, מחליפה כל כך
הרבה דמויות כל יום, מכירה את עצמי בכל כך הרבה דרכים, מוכרת
את עצמי מצוין. דגמים חדשים, בעיות ישנות, בסופו של דבר באותו
חור ניקוז מצטבר הכל.

אבא תמיד ישאר אבא.
אמא... אמא תמיד תישאר אמא.

הם תמיד יזכרו אותך כאפרוח שלהם הקטן, זה שהם השכיבו לישון
בשבע בערב ובדקו מה איתו כל חצי שעה. הם תמיד יזכרו אותך ילד
עם מוצץ, ילד עם בובה, ילד עם פיג'מה. הם יזכרו אותך כמו הילד
שבגללו הם לא יכלו לישון בלילה מרוב דאגה, בגלל שהיה לך חום.
בתור הילד שתמיד דאגו שתהיה לו צלחת עם אוכל של בית כשהוא חוזר
מבית הספר. בתור זה שהזדחל למיטה שלהם בלילה, כשהיו רעמים
וברקים. ילד ישן במיטה חמה עם לחיים ורודות.

גם כשהילד הופך למפלצת. גם כשהוא שונא אותם. גם כשהוא לא מבין
שהם נלחמים עליו, שהם ימכרו את נשמתם לשטן עבורו. הם יעשו הכל
כדי להציל אותו.

אבל אמא לא יודעת להציל אותך ממה שראית בדרך הביתה מבית הספר.
אמא לא יכולה להציל אותך מהילדים שהרביצו לך כשעברת לבד בשביל
או מהדברים שאתה חולם בלילה. אבא לא יכול לדאוג שלנסיכה שלו אף
פעם לא ישבר הלב, אבא לא יכול לתקן הכל.

ואני?
מי אני בכלל