מה תהיי מוכנה לעשות בשבילי?
תהיי מוכנה לעמוד באמצע כיכר רבין ביום של העצרת ולבכות.?
יהיו שם כול כך הרבה אנשים שבטח אף אחד לא ישים לב,
אנשים גם יוכלו לשייך את הבכי שלך להתרגשות הכללית,
-למרות, שאין שום סיבה שתבכי בהקשרה,
אלא אם כן את בוכה על אובדן מדינתנו,
אבל כמו שאני מכירה אותך, לא תבזבזי דמעות על אובדנה,
את תעדיפי למצוא כמה פתרונות פרקטיים לפני שתזילי דמעה.
איך שלא יהיה, דמעות בכיכר כנראה שלא יוכיחו את אהבתך אליי.
למה בכלל את צריכה להוכיח את אהבתך אליי.?
האהבה שלך לא אמורה להיות "משהו" מובן מאליו,
איזשהו בסיס נייח בחיים שלי...?
ואולי זו רק הפנטזיה הלוקה בחסר שלי,
רצון עז שתהיי לי הבסיס,
האדמה שממנה יצאתי וכנראה כמו כולנו אליה אשוב,
תוכלי לתת לי להרגיש שאני מתהלכת על אדמה קשה ויציבה,
ולא מתבוססת בבוץ טובעני?
ככול שאני מתקרבת אני גם שוקעת ומתרחקת,  
תוכלי אי פעם להיות כול מה שאני מבקשת ממך?
ואולי עדיף שאחכה לגשם הבא אשטוף את כול הבוץ מעליי,
ונקייה אתרחק. בלי להסתכל אחורה אעזוב.
לפני שאני עוזבת, אפשר לשבת ולבכות?
בלי שיהיה אכפת לא לכם ולא לי?
אני רוצה לצעוק החוצה את כול הכאב בטן הנוראי הזה.
רוצה לצעוק שפגעת בי, והכאבת לי,
כולכם-גם אני.
כול הזמן,
כול שנייה של היום,
אתם בכלל לא מבינים עד כמה אתם פוגעים,
אני רוצה לצעוק.
מרגיש כמו צורך נואש ואחרון לצרוח הכול החוצה,
להתפוצץ שלי  שיהיה לי אכפת.
לראשונה, לירוק הכול החוצה בלי לתכנן מראש,
בלי להיות מודעת לתוצאות.
כמו דרקון זועם לעמוד ולירוק אש לכול הכיוונים.
כשאעמוד באמצע הדרך זועמת, אתם תראו אותי?
כשאעמוד שם תוכלו לקבל אותי? לחבק אותי? להכיל אותי?
יש בעולם שלכם מקום לדרקון זועם?

למה אני לא יכולה להיות איש אדיש שלא מרגיש?
מהאנשים האלה שיכולים כול היום לשכב במיטה לאכול, לגרד בראש,
ולהרגיש הכי טוב בעולם עם עצמם, לא להטריד עצמי ביותר מדי
מחשבות כבדות;
יש אלוהים? אין אלוהים?
למה המדינה שלנו מתפרקת?
מה המשמעות שלנו כאן?
האם אי פעם אוכל לאהוב להתמסר ולהתחייב לעוד מישהו חוץ
מלעצמי?
למה בסופר אין "חלב ילדים"?
ולמה הלכתה?
למה התקפלת והשארת אותי כאן לבד עם המחשבות שלי
ועם הסניקרס המטומטם הזה,
כול יום אני פותחת את המקרר מסתכלת עליו,
וחושבת, אולי היום הוא ייצא מהחור שלו...?

ושוב אני חושבת.

הדברים נתקעים לי באיזשהו שלב גולמי של פרץ רגשות,
כמו אוקיינוס שלם שמתנגש בי,
ואני עומדת שם,
בסכ"ה לא כזאת גדולה-
למרות שכולם החליטו שגדלתי, השמנתי, התמלאתי, התחזקתי,
תבחרו- אני דיי בטוחה שאם תסתכלו עליי ברחוב, תתהו האם אני
הוזה, או הם, או מישהו.
אבל כן, האומה פסקה את דינה:
עדי- כבר לא קטנה.
אז זהו, גם לא ילדה, גם לא קטנה, מה נישאר לי אלא להתבגר?
דחקתם אותי לפינה, או שאני דחקתי את עצמי,
אבל הינה אני עומדת כאן במלוא גודלי וצועקת בפה מלא.
"לא בא לי להיות גדולה"
גם לא אישה, ולא שום וריאציה אחרת של-בוגרת.
רוצה להיות כלום.
ממש הרבה כלום.
אפשר ללכת לסופר ולבקש הרבה, הרבה כלום.?
אני מבטיחה לשלם במזומן ולהביא שקית ידידותית לסביבה.
רק תנו לי להיות מהאנשים שיושבים מול הטלוויזיה בוהים בחלל
ומרוצים,
מאושרים עד מעל הגג כי לא יכול להיות יותר טוב מזה...
פעם הייתי מבקשת שמישהו ייגאל אותי מייסורי,
היום אני רק מקווה שאמצא את האדם שיעזור לי להציל אותי מעצמי.
רוצה להיגאל מהמסעות הליליים שלי,
הולכת בין הרבה זרים, בין הרבה מילים,
וככול שכולם סביבי מדברים אני משתתקת,
פתאום לי נגמרות המילים, הראש שלי מתרוקן,
כולם מתקיימים בשבילי-הקיום שלי הופך מיותר.
אז אני רק מתהלכת שם,
כמו צל של עצמי בוהה על החוץ.

ברגעים כאלה זה רק ריק, לא דרקון, ולא אש.