נתת לי משהו שלא היה שלך.
והוא, לכן,
מעולם לא היה שלי.
כולו שלי.
למורת לבי וכנגד זרם מימיו השוקקים.
ואני רואה עכשיו מי שהיא,
והיא כל כך דומה לך,
באותו החיוך,
שתופס אותי במעמקיי,
מפיל הגנות,
מעורר ערגונות.
וריח השיער שלה,
בניחוח מלונים וארומת שמנת,
כאורו של אותו יום שמש מבהיק,
הרוחץ בשמיים ותכלת.
וגם היא ילדה-אישה
ממש כמותך.
ומגע גופה בגופי,
מגעיש את דמי,
עד אחרון הנימים,
חי אלוהים.
ממש כמו אתך, אז,
איך צללתי-טבעתי באושר מופז?
והיא גם עונה לשמך,
אם מישהו יקרא.
וכשהוא קורא בשמה,
היא אליו מהדסת רגליים.
וצעדיה, עדינים ורכים כצעדייך,
הולכים ומתרחקים ממני,
ממש כמוך, אי אז,
בלילה בו הים
נגס בנהר עד כי זה נעלם.
מה זה אחז בו אותו זעם?
אך כעת, עת הזעם נדם,
שכך ונאלם,
האוכל למצוא מעט נוחם?
שעל אף הדמיון הנדיר,
היא ואת,
את והיא, האישה מהשיר,
שונות בתכלית,
וכל המוסיף כאן, חוטא ומחסיר.
ובכל זאת כהרגלי,
אהיה ראש לחוטאים,
ואוסיף כי את,
היית לי אהבה,
אמתית וברה.
ועל חטאך היחיד אני מוסיף ומכה,
מדוע דמית לאותה אישה ארורה? |