מתוק שלי,
מנסה להדחיק שנשארו לי רק שלושה שבועות לנצל.
להספיק להביט בעיניך כמה שיותר, לנשק את שפתיך, ללטף את ראשך,
להרגיש את עורך, להיצמד אל חום גופך, לצחוק מבדיחותיך, להריח
אותך, לנשום אותך.
אני קרועה לשניים ומנסה להסתיר זאת.
דמעותיי מפעם לפעם מגלות לך מעט מהסערה שמתחוללת בתוכי.
ערבוב של שמחה, פחד, עצב ומיליון סימני שאלה.
מעולם לא הייתי טובה בזה, במלחמה של הראש על הרגש.
ועכשיו, אני מרגישה שאנחנו במערכה האחרונה ושוב אני מובסת, שוב
הרגש מצליח לשבור חתיכות-חתיכות ממני.
כ"כ צריכה את הנסיעה הזאת, את הבריחה הזאת, וכ"כ מפחדת ממנה.
מפחדת לחשוב על הפגישה האחרונה בינינו.
מה אגיד? מה אשמע?
ואיך לעזאזל אצליח לסיים אותה?
איך אוכל להניע את רגליי לכיוון היציאה? להתרחק ממך בפעם
האחרונה?
יודעת שזה הפתרון היחיד שנשאר לי.
רק כך, אולי, אצליח להתקדם, להתגבר, לשכוח (?), להחלים.
אין לי ברירה אחרת.
פה לא אצליח לעשות זאת.
ושם, משם אני פוחדת פחד אימים.
מרגישה כאילו מכריחים אותי לזה, כאילו מכוונים אקדח לרקתי, אך
זאת אני שעומדת מהצד השני ומחזיקה את האקדח.
כבר כואב לי הראש ממחשבות עליך, מרגישה חולה.
לא בריא לי.
חייבת לטוס מפה, להירפא מהמחלה שלנו. מוכרחה להשיב את השקט
והשפיות לחיי.
לא אוכל כנראה לעולם להיות איתך, עד כמה שנעים לי לשמוע
פנטזיות כאלה ואחרות שאתה מספר לי, רק לי.
נראה לי שבגלל זה קשה לי במיוחד הפעם, כי אני יודעת, אולי דבר
שאתה לא יודע, יודעת שהפעם הפרידה האחרונה שלנו אכן היתה
הפרידה האחרונה.
יודעת שלא נהיה יותר, על אף מה שניסיון העבר לימד אותנו, שאין
לדעת.
אבל הפעם, הפעם ממי, אני יודעת.
ועדיין...

אוהבת אותך ממעמקי הלב והבטן.
ועדיין...