אני לא יודעת מה זה שמטלטל אותי כך
לרגע אני גיבורה הנלחמת מול כוח הדיבור שלך, המילים שלך,
וברגע שלאחריו אני נופלת מאותו דבר בדיוק.
רוצה לברוח לארץ אחרת, לברוח ממך ומהזיכרון שלך
אבל לא רוצה שהבריחה תהיה קשורה אליך,
שלא תהווה כמעין טקס פרידה ממך.
אל תנסה להבין כל עוד אני בלתי מובנת לעצמי.
איך זה שעל מילה אחת שלך, עומד ונופל מצב הרוח שלי?
איזו מן השפעה מכשפת יש לך עלי?

דע לך,
אני שקרנית,
שקרנית לא טובה במיוחד,
משקרת לך, משקרת לעצמי
חובשת את מסיכת ה"חזקה" מולך
כדי שתסתיר את הדמעות שזולגות מתחתיה.
כאילו אם אגיד מספיק פעמים שאני לא מבולבלת,
אם אגיד שאני גיבורה,
מישהו מאיתנו ישתכנע.

אתמול,
כשהיית פה
שתקנו
כמעט שעה וחצי
ובקושי דיברנו.
איכשהו, אפילו שתיקותיך מכשפות אותי...