ממי,
עוד שבוע וחצי ואיני יותר.
איני קיימת בעולמך.
אני בספק אם עכשיו עודני קיימת.
אם אי פעם הייתי.
שוב בוער בי הכעס כלפיך.
על מילים שאמרת.
במודע או לא.
מילים שלא רציתי שתגיד, מילים שלא רציתי לשמוע.
אני כועסת שאתה מוסר את חייך לאבדון.
שאתה מתפשר ביודעין.
כועסת שאתה לא מקשיב לי.
כועסת שעוד איכפת לי.
משתדלת להתרכז בבריחה שלי.
זה השם שנתתי לטיול הזה, לנסיעה.
הבריחה שלי.
בריחה מכל מה שידעתי בשנתיים וחצי האחרונות.
ממך, ממנה, מהילד שלנו שהיה בתוכי, מהתמימות שאבדה לי,
מהשכלתנות יתר שפיתחתי, מהמחשבות, מהגעגוע, מהזכרונות.
אוי אלוהים!
לפעמים כל מה שאני רוצה זה את החיבוק שלך, ובשאר הזמן אני רוצה
לברוח בדיוק מאותו דבר.
ממי,
עוד שבוע וחצי, עולמנו יתפלג.
אתה תלך לשלך ואני לשלי.
דבר שהיה אמור לקרות כבר בשחרור שלי.
אז עכשיו, עכשיו זה השחרור שלי.
עלי להשתחרר מכבליך, מהמוכר והאהוב שלי.
רוצה ולא רוצה בזה.
בין כה וכה, חייבת...