כשכבר הגיע השלב בו תהיתי- בקול או בשקט (ממילא הכל נשמע אותו
דבר)- איך ישתנה המחר בלעדי ענה לי שקט וכלום. קולות האנשים
שיצחקו ויבכו בלי שום קשר אלי אפפו אותי, חיבקו. החיבוק הדוקר
שלהם הוא לא דבר של מה בכך- בקור המדגדג של הערב. הוא מדגדג
ונשימתי נעתקת מרוב צחוק. אני בוכה וצוחקת. הרוח נושבת ואני
ממשיכה רק לבכות.
איך העולם יראה בלעדי? בדיוק אותו הדבר. אנשים נושמים; שואפים
ונושפים- ובכל חלקיק רגע כזה מת ונעלם עוד בן אדם. אפילו אני
לא שמתי לב בכלל. אם כל בן אדם הוא רק גרגר אחד מבין שישה
מיליארדים אני בטוחה שאני עוד גרגר מצהיב בשמש. לא חופן או
ארמון חול שייזכר איפה שהוא. המטרה היא לא להיזכר, היא לא
להרשים- רק לעצור ולראות מה קורה. איך כולם ממשיכים לנשום,
והרוח ממשיכה לקרר.

אומרים שמוזיקה מאחדת אנשים, באמת שזה נכון. לתווים אין ריח,
צבע, עיניים או דת. אין להם צורה. הם גרגרים פשוטים. ניסו
לצייר אותם בצורה שרירותית, אבל תווים עפים באוויר, פועמים
ברוח, עוצרים את העולם. זה מאחד- לכולם בבת אחת נמעך משהו
בפנים.
ביום בו המוזיקה תמות הרחובות יתמלאו בערמות מבחילות של אנשים
שקפצו אל מותם. אין הספד למוזיקה שמתה. אין מי שיבכה אותה. בטח
לא אני. מה הוא גרגר אחד אל מול אינספור תווים?

איך העולם יתנגן בלעדי? המנגינה תישאר אותה מנגינה. התווים
יפעמו באוויר. הכל ייעצר רק בשנייה בה לבבות מסתנכרנים יחד
בסטקטו הדרגתי.