אל תתקרבי אליי,
לא שוב,
גם לא כאשר תרצי להתחמם
לאורה של מנורת לבי הדולקת-תמיד
מאהבתי אלייך.

קברתי אותנו בלבי,
עמוק ככל אשר עמד לי כוחי.

נותר בו קבר חשוף,
גלעד פצוע,
מזכרת-עד,
כמדוכת איוב.

מתיירא אני, אל מול ההכרה,
כי ביום שחור באחד מן הימים,
או בלילה שכולו בדולח לבן,
עוד
תרצי להעלות מן המתים,
את גופת הווייתנו המשותפת.
לחפור העצמות היבשות,
להפיח בהן רוח חיה,
ולהקים אותן לנגד נפשי ממש,
בכוחות כישוף אשר ניחנת בהם לא מתת-אל.

אך אם היה אי פעם רגע,
אחד מרגעי עבר (אשר מסרב להרפות אחיזתו ממני,
כקבצן סהרורי טרוף וקודח),
עבר אותו חלקנו יחדיו תקופה ארוכה-
אם רגע אחד, שלם וטהור,
לבך היה בו שלי,
כולו שלי,
(הלא כך טענת בלהט מילותייך בלילות אהבתי),
בעד אותו רגע,
ולו בעדו בלבד-

הניחי לי,
סובי על נעלי עקבייך,
ולכי חזרה אל אלף עזאזלייך,
אשר אליהם שלחתי אותך בתפילותיי לא פעם.