[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








בוקר. לא ירד גשם היום. אני מרגיש את קרני השמש חודרות מבעד
לערימת העיתונים שלי. אני ממצמץ בעיני ומסיט מעלי את הכותרת של
אתמול. צריך ללכת לעבודה.
קמתי והתחלתי לעשות התעמלות בוקר. קצת מתיחות בשביל לשחרר את
המפרקים והשרירים התפוסים, להזרים את הדם לכפות הרגליים
הקפואות. אני מריח את עצמי. זה הרגל מגונה אבל אני לא מצליח
להיגמל. אני מסריח אבל לא מאוד מסריח. בכלל הייתה לי הרגשה
שקמתי היום על רגל ימין. רוב הבקרים שלי מתחילים ברגל הזו כי
ברגל שמאל פיתחתי איזו צליעה שמחמירה עם הזמן. אני חושב שזה
לטובה בסך הכל.

אני נעמד וסוקר את בבואתי אל מול חלון ראווה של חנות נעליים.
אני מחליט שהיום אני נראה לא רע אבל גם לא יותר מדי טוב. ימי
הזוהר שלי כבר מאחורי. אני מושך בכתפי ובלי עוד גינונים
מיותרים מתחיל ללכת. אנשים מביטים בי. אני מושך תשומת לב. יש
ימים שבהם זה מפריע לי. היום אני בוחר להתעלם ופוסע בצעדים
בטוחים. אני שורק לעצמי. לקראת הסיבוב שאחריו נמצאת הפינה
הקבועה שלי עוצר אותי פתאום איזה ברנש מחויט ומבקש נדבה. הוא
נראה די אומלל.

"בבקשה..." הוא מתחנן " אין לי בשביל מה לחיות"
"קרא ספר" אני אומר וממשיך בדרכי. הוא משתרך אחרי. הברנשים
המסכנים האלה תמיד גורמים לי לפרץ של שנאה כלפי החברה והממסד
שנותנים לשכמותם לצמוח בתוכנו. ממש נטע זר.
"אתה לא מבין" הוא מיילל. אני מסתכל עליו בזלזול. הוא מדיף ריח
חזק של איזה בושם שאני לא מכיר וגם לא רוצה להכיר. הוא מגולח.
הוא נקי. העור שלו חלק ומטופח כמו של ילד בן 3. ממש חולני.
"אני לא מבין מה?!" אמרתי לו. באמת שהתחלתי להתרגז. הוא מסתכל
עלי במבט כזה עצוב נורא. באמת שריחמתי עליו.
"אני לא מבקש הרבה..." הוא אומר בעיניים דומעות. "רק משהו קטן.
תן לי משהו קטן."
אני נאנח. אולי אני טוב מדי.
"אתה מבטיח שאחרי זה תלך?" אני שואל אותו.
"כן!" הוא מהנהן בראשו בהכנעה והשיער שלו עם הג'ל נמרח לי על
הפרצוף.
אני מביט בו באדישות מהולה ברחמים ומניד בראשי בעצב.
"מה יהיה אתכם אתם?" אני שואל ולא מצפה לקבל תשובה. רק עומד
ומביט בו. הוא מתחיל ממש להתחנן. להתרפס בפני. מטנף את
המכנסיים המפוספסים היקרים שלו. מעורר חמלה.
"די..." אני אומר. "מספיק". הוא לא מרפה. נצמד אלי, מיילל כמו
חתול מיוחם. אני מגלגל את עיני, מכניס אצבע שמנונית אל תוך
הנחיר השמאלי ומוציא משם גוש ירקרק נוזלי. הוא מביט בו
בתאווה.
"מספיק טוב בשבילך?" אני שואל. הוא מהנהן במרץ ופושט את שתי
ידיו לפנים במחווה מתחנחנת של התרפסות. אני מניח את הגוש בידיו
בתנועה של מריחה. הוא מביט בי בהערצה ודוחף את הגוש לכיסו תוך
שהוא כושל לאחור וממלמל דברי תודה מעורפלים. אני נשאר לעמוד
ומתבונן בו עד שהוא נעלם מעבר לכביש, ואז מושך בכתפי והולך
לשבת לי בפינה הקבועה שלי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"הסבון בכה
מאד"


שירים מהגטו


תרומה לבמה




בבמה מאז 17/10/09 16:50
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
גדעון באום

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה