פתאום נזכרתי
שחצי שנה
היא לא אמרה לי
שהיא אוהבת אותי.

היא ישבה על ספה
לבנה
ברכיה מקופלות
לנגד חזה
אני זוכר ש
עמדתי מתחת למשקוף הדלת
וגמגמתי
מרוב כעס
בזרועות מנפנפות
אמרתי לה
את יודעת
כבר חצי שנה
לא אמרת לי
שאת אוהבת
אותי.

זה מדהים
איך שאנחנו נוגעים
עם הידיים
מה שאנחנו מרגישים
עם קצות האצבעות
הרי באותה מידה
אפשר לגעת
עם השוק
או הבטן
העצבים
הם אותם העצבים
אבל תמיד
אנחנו נוגעים
עם הידיים.

אז זוכר שאמרתי
את יודעת
רק עכשיו אני מבין
חצי שנה
ופתאום הרגשתי
צמרמורת
כזו שמרגישים
מנשיקה על העורף
חצי שנה
לא אמרת לי
משפט פשוט.

מה יש
בכריות האצבע
מין
פקעת לא מוסברת
או
כוורת של מחשבות
כל נגיעה
משחררת רטט שונה
זה כמו
פריטה על מיתר
שמתפשט לאורך כל
הגוף.

את לא מבינה
אנחנו חיים
ממשפטים קצרים
מסימני פיסוק
ומילים יפות
הן מבטאות
ממשות מצטברת
מציאות אפשרית
ואם את לא אומרת
אז באותה מידה
זה כאילו כלום
כי איך אפשר לנחש
את מה שלא קיים
ואיך אפשר לדעת
את מה שלא נאמר
ואיך אפשר להרגיש?
ואיך אפשר להרגיש?
ואיך אפשר להרגיש?

עם האצבע
אני מושך ברכות
על פני העור המתוח
אני יורד
מהשכמות
ועד לישבן
לשיפולי הבטן
והירך
ומשם חזרה
לצוואר.

פתאום נזכרתי
שחצי שנה
היא גם לא נגעה.