התקצירים.
אלה שבגב קופסת ה-DVD, או במדור הקולנוע שבעיתון.
אלה שאיני קוראת לעולם טרם שצפיתי בסרט.
די לי בשם הבמאי, זהות השחקנים, הז'אנר, מוצא ההפקה.
אני ממש לא רוצה לדעת מראש שהגברת שתפגוש את הגיבור ברחוב
תתגלה אח"כ כאחותו למחצה. אני מאוד לא רוצה לקבל מידע לעוס,
תנו לי להבין מתוך הרצף הנצפה - שמדובר באיש עסקים.

אינני עונה לעולם על השאלה "על מה הסרט", כי סרט הוא הנאה
מצטברת. מהעלילה ("על מה") אבל גם מהצילומים, מהמשחק, מהבימוי,
מהסאונד, מהעריכה... והרי כבר ראינו חרא של משחק שיושב על
עלילה משובחת. או פסקול נפלא, שבונה אוירה ותחושה הנשמרות איתך
ימים אחרי, גם אם הדיאלוגים היו קצת מלאכותיים. ה"על מה" מגמד
את הסרט. והוא אינו שיקול מבחינתי להחליט אם לצפות בו או לא.

אני בעיקר נהנית לבוא אל הסרט כ "טאבולה ראסה", כי אז הכל יכול
לקרות. מי שיושב לידי יודע ש"זהו סיפורו של קצין לשעבר שיוצא
לפנסיה ומתוך שעמום בחייו החדשים הוא מתחיל לקרוא על זה וזה עד
שכך וכך מפתה אותו לעשות הא ודא... ואת הסוף לא נגלה לכם". אבל
גם כך גיליתם יותר מדי. ובמיוחד שמתפרסמים גם תקצירים שגויים
להחריד, מפורשים על העוקם, מוטים לאישיות המתבונן, מהרהורי לבו
או מסיבוכי נפשו. או הטיה מסחרית.

אבל אני - לעצמי. אוהבת לבנות לי אט-אט את כל הפרטים למסגרת
משלי, ואם השערותיי נסתרות בהמשך, אבנה מסגרת חדשה מהנתונים
הנוספים שמגיעים בהתקדמות הצפייה. זה לא בגלל שקראתי את פרי
ושטרנברג בחוג לספרות, לפני עידנים. זה כי ככה באמת נהנים. כי
גם ספר לא מתחילים לקרוא מעמוד 30. ומה שהמחבר רצה שתדע רק
בעמוד 58, הוא לא רצה שישפיע עליך כבר בעמוד 20, רק בגלל שקראת
בכריכה את תמצות הדברים.

הסרט המלא, הספר, ההצגה - אני באה אליהם חפה וזכה.