בעודך מתעקל במיצי הקיבה, בבטן הדוממת של אמא אדמה-
התולעים המתחפרות להן בעומק הגווייה, מעוררות בך דגדוג פנימי
של אושר תקווה:  
שמא אולי, בעוד חצי מליון שנה (או יותר), יימצא את שאריך,
ארכיאולוג או רב-חוקר; הוא ישפשף עיניו במרץ, ויכריז בקול
נרעד, "הביטו מה מצאתי - שריד נדיר ומיוחד!"
וכהרף הברק, מתפשטת השמועה - "נחשפה תגלית היסטורית מתקופה שלא
נודעה!"
את שאריך הם ישאו, בעדינות שאין לה קץ,  ויניחו על מגש זהב
במוזיאון הנוצץ;
יחנכו את הגילוי בטקס חגיגי - ישירו לכבודך את ההמנון הלאומי;
יחלקו לך כבוד, מכל רחבי תבל, איש לא יתאפק בקול חנוק להתפעל;

אינטלקטואלים, אמנים, שרים בממשלה, נשים ברוכות-בשר, יכרעו ברך
לכבודך:
"איזה פלא, איזה הוד, אל מלכינו החדש נסגוד!"
הו פאר, מופת אנוש - מי כבר האמין שניסים אבוגוש,
יכבוש את העולם באיבריו הפנימיים, אך בינתיים סבלנות, בינתיים
- תולעים.