[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חגי קמרט
/
דמותו של אלוהים

עובר את קצה השמים ובא אל היכל האריחים הססגוני.  שמות מפוזרים
בשטח. בעצם לא מפוזרים, אלא חרוטים באותיות של קשת בענן על כל
אריח ואריח. מוזר שהרוח מרצדת על פני האותיות הנעות בנתיביהן,
דומה מדברות את מעגלי החיים. אני  מבין שגם לי מוכן אריח כזה.
לי ולעוד מיליארדי בני אדם הסובבים בעולם.

עיניי מתרוצצות בשטח מחפשות את מקומי. הן מרחיקות לכת
ובבואותיהן  כבויות.
"נגמרו כל המקומות. כל המקומות נגמרו" לוחש לי החלון שפתחתי.
הרוח רוחשת על אוזני, לועגת לדמותי בלחישה עילגת. ואני כבר לא
אני. ובכל זאת אני. האוטובוס עוצר. אפשר ונגמרה האדמה. אולי
שכחו אותי.





הרכות הזאת מרטיטה את לבי. מין צעירות מתענגת על עפעפי. הן
נוגות, עפעפי. נוגות.  הירך  הנוגעת בירכי מעבירה אותי אל קצה
השמים אל האין סוף הרך, הורוד, השלו כל כך, המבטיח. ערוגות
מפוזרות בשטח, עליהן השמות חרוטים בעשבי בשמים. מוזר שהרוח
מרצדת על פני השמות. הם נעים בנתיביהם כותבים את דברי הימים
שלי, שלה, והדברים כל כך חבוקים זה בזה כל כך שלמים. אני נושם
את אלוהים אל תוכי יחד עם כמה ענני נוצה לבנים. איש אחד אומר
לי שכל המקומות תפוסים. אולי נשאר עוד אחד, אולי במושב לפנים?




מישהו קטן קומה  מתיישב לידי אז אני סוגר את החלון. מין
מזוכיסטיות  בלתי מוסברת. אמצעי בדוק כדי להריח ריח רע הדוחק
אותי לאחור ואני מתעקש לא לנוע. פנים אדומות עם ורידים דקיקים
ואף סגול עם שלוחות כלי דם, אדומים וברודים, קדמה וימה. מעט
שיער שיבה, כלאחר פוגרום, שטח הפקר קרח וקווצת שיער מתפרעת על
גבחת ורודה מקומטת . עיניים עכבריות אכזריות משהו מתרוצצות
בסדקיהן מתבוננות בי, ואני משפיל ראשי אל ג'ינס נעורים חדש
מהודק בחוזקה  על הגוף הכחוש הסופר ימיו לאחור, ובכל זאת מנסה
לזקוף זקנתו. ריח רע נשאף אל תוכי. משהו דבק בי. משהו צוחק בי.
ועיניי מתרוצצות מעבר לחלון הסגור מרחיקות לכת אל הררי חושך שם
פזורות מצבות האבן השחורות החרוטות באותיות של חרט שן  תנין
חדה. אותיות בוהקות בלבן שטות בחשכה בנתיביהן. כך בלא מנוח,
דומה עדיין מחפשות מישהו להרע לו. אותיות בוהקות בלבן.

"נגמרו המקומות. כל המקומות נגמרו" לוחש לי החלון שפתחתי.
הרוח לועגת לפני. ואני כבר לא אני. ובכל זאת אני. האוטובוס
עוצר. אפשר ונגמרה האדמה. אולי שכחו אותי.
אז מישהו אומר לי שכל המקומות תפוסים. אולי נשאר עוד אחד, אולי
במושב לפנים?




מתחצפת על ידי הגברת שכל כך לא רציתי לראותה אי פעם בימים.
והיא בליפסטיק שחום כמו אצבעותיו של אורנג אוטנג
עיניים מקרקסות  בצבעי ליצן בכחול וזהוב. ירכיים נבולות כמו
ירכתי ספינה טובעת. אבל היא שרה. היא שרה את שלא שרתי מעודי.
את שכל כך רציתי. לעמוד על במה ולשמוע רעש מחיאות כפיים של בני
אדם. רק לשמוע. לצוד חיוכי אהדה ולדהור כאביר בשדרות בעלי עצים
גבוהים גבוהים. היא שרה. היא שרה כי מזמינים אותה: גם בארץ וגם
בחו"ל.

אז אני פותח חלון אולי לשאוב אוויר צח. אומרים ששאיפה הגונה
טובה להרגעת הנפש. אך העיניים, הו העיניים מתרוצצות כבר בשטח,
מחפשות את מקומי. הן מרחיקות לכת ובבואותיהן כבויות.
אפשר ומצאו גנים תלויים על בלימה מוזהבת, ובכל גן אריחים
מריחים בריחות המור והלבונה שם היופי החן והזיכרונות הנצחיים
מהלכים יחדיו.

אך גם שם, כך אומרים,  נגמרו כל המקומות. כל המקומות נגמרו.
אולי נשאר רק מקום אחד, לגברת "ירכיים נבולות" נשאר. אז אני
סוגר את החלון שפתחתי. הרוח לועגת לפני. ואני כבר לא אני. ובכל
זאת אני. האוטובוס עוצר. אפשר ונגמרה האדמה. אולי שכחו אותי.





גבה קומה אחד בעל חזה מתוח ומגפיים תואמי מגפי בוקרים דוחף
אותי בעכוזו. אני מבין שהוא רחב מידות וברצונו לשבת נינוח. אז
אני מבין. פושט רגליו לצדדים ומצמיד מגף אחד ענק לנעל ה"חצי"
הקטנה שלי. אני מבין. אני פשוט מבין. עכשיו הוא מביט אל החלון
הסגור ומתעטש ישר על פני. הראש שלו גדול ועיניו פוזלות בכחול
בהיר, שקופות כזכוכית. אני שוקל אם לפתוח את החלון.  הוא
מתרומם מלוא קומתו ומעביר זרוע מדיפה ריח רפת מעל ראשי.  מה
הוא זומם?  הוא מוריד את וילון הברזנט ומקבע אותו במסילתו.
בדרך הוא כמעט תולש לי אוזן. אני מבין אך כועס. אני מרים ידי
לפתוח את החלון והוא מניח את ידו הגסה בחוזקה על ידי הרכה,
הדקה.
"כל המקומות נגמרו. נגמרו כל המקומות." אני אומר  לו מושך ידי
ופותח את החלון. "צריך לברוח מהחלון" אני מוסיף. "כל עוד
אפשר."
הוא נותן בי מבט כועס ומסובב אצבע על רקתו.
"מהר מהר" אני מוסיף. עוד מעט האוטובוס יעצור, האדמה תגמר
וייקחו  אותי ייקחו גם אותך."
"מי ייקח?" הוא מתעניין.
"השמות. השמות שלנו. אלו הממתינים בתחנה הסופית. בכפר הנשמות
הנצחיות."
"היכן?" הוא שואל
"במקום איחודן של  האהבה הרוע הקנאה והכעור אל מהות אחת,
במקום מושבו של הנצח."
כך אני אומר ונותן קפיצה חזקה אל תוך עצמי.
אני נינוח.





האוטובוס ממשיך ונוסע. עוד מעט יעבור את קו האינסוף, כך אני
חושב. ברי לי שהבל חשבתי והבלים תעתעו בי אנשים.  אין תחנה
סופית. גם תחנות הביניים הן פרי יצירת דמיונו הפרוע של האדם.
הזמן זורם אל הנצח. גורף ומושך אתו פסולת מרגשות ותכונות אנוש.
שם, שופך אותם אל בור השרפה וחוזר חלילה.





"אפשר לשבת?" שואלת אישה בגיל העמידה. אני מזיז עצמי אל החלון.
אני גם פותח אותו למשבי רוח צלולים. החיוך שעל שפתיה אינו נובע
בשל בטנה המתנועעת עם השבת עכוזה על המושב שלידי, בכך אני
בטוח, כי מיד היא מושיטה אלי שקית ניילון ובתוכה ענבים ירוקים.
"קח" היא אומרת, ומושיטה אלי את השקית. לאחר מכן מוציאה מסל
הבד שלה בקבוק קולה ושתי כוסות. "שתה" היא אומרת ומושיטה אלי
כוס.
"תודה" אני אומר.
"אתה יושב בנוח? כך לפחות אני מקווה, אם לא אל תהסס לומר לגופי
השמן לפנות מקום. כי יש מקום לשנינו, אני פשוט אדחס עצמי אל
מסעד הכסא.
"אני בסדר. אני מרגיש שיש לי מספיק מקום"
"אם כך הכל בסדר."   כך היא אומרת, ובכל זאת מזיזה עצמה אל
מסעד הכסא.    



עיניי חוזרות ממנה ובאות אל מקומן. ובבואותיהן  זוהרות.
"יש הרבה מקומות הרבה מקומות יש" לוחש לי החלון שפתחתי. הרוח
רוחשת על אוזני, ואני שוב אני. האוטובוס עוצר. האדמה רחבת
ידיים. אני יורד במדרגות האוטובוס, בדיוק כמו זה שלפני. בעצם
בדיוק כמו האחרים. אני גם מביט בשעון היד שלי בדיוק כמו זה
שלידי מביט. למעלה עוד שמש בתוך שמים בהירים.
ממולי אני רואה את בבואתי עומדת ובידה בובת גומי. וזקן ארוך לה
בדיוק כאורך הזמן, ודמות לה  כדמות האלוהים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נושך כריות


מיליון ואחד
דרכים להגיד
הומו בלי באמת
להגיד את זה


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/10/09 18:47
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חגי קמרט

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה