העייפות משתקת את הידיים שלי מלהמשיך לכתוב. לשפתיים אין כח
לחייך יותר. הראש בקושי עובד. אבל אני ממשיכה לעייף, אולי עוד
מעט אגיע למצב שבו המחשבות יפסיקו להיות כל כך עצובות, שיספיקו
להיות בכלל.
כל המחשבות עליך, על האהבה שלא הייתה שם, ובכל זאת איכשהו אני
מקווה למצוא מישהו חדש. מישהו לבלות איתו את החורף הקרוב. בקיץ
אני שורדת טוב לבד, בעצם בשאר העונות גם. רק בחורף אני צריכה
ידיים חמות שיחבקו מתחת לשמיכה. העונה הכי אהובה, הכי בודדה
שלי.
מאיפה כל האופטימיות הזאת? ומה אם כל סיפור יפה יגמר כמו איתך?
כשהוא מחבק מישהי אחרת ואני שבורה? מאיפה הביטחון הזה שאני
אהיה מאושרת בקשר הבא?
נשארו 9 חודשים. הספירה לאחור החלה. כמו בלידה בעצם. אחרי 9
החודשים הקרובים הכל הולך להשתנות. 9 חודשים לשחרור, שבוע אחרי
אני כבר לא בארץ. ומשם הדימיון מתחיל לעבוד שעות נוספות. אמרתי
למישהי בצחוק שמיציתי את הגברים בישראל. אבל כנראה שבפנים אני
באמת מצפה לפגוש שם מישהו, שיראה לי שאפשר גם אחרת...
9 חודשים להחלים ממך, 9 חודשים לנסות לא להפגע שוב. 9 חודשים
להשתקם ולהתחזק. לגדול ולהצליח, להגיע לרמה שבה אוכל לצעוד לבד
ברחובות זרים ולהתרגל לקרוא להם בית. תראה מה עשית לי, אני
בורחת מהארץ בגללך. בורחת למקום טוב יותר בתקווה, למקום שיהיה
מספיק גדול בשבילי למצוא בו ידיים חמות שיחבקו. אולי לא
התייאשתי מגברים, אולי התחלתי להתייאש מעצמי. אבל כשבידיי
יושבת הפצפונת המתוקה, הכל עובר. מחכה כבר לילד שלי, לאהוב
ולהתמסר כל כולי למישהו אחר. מישהו שיתן לי אהבה עד סוף חיי,
ולא יוכל פשוט לנטוש כי שום דבר לא קושר אותו.
ממש עוד מעט תהיה לי התחלה חדשה, כמו לפקוח עיניים בפעם
הראשונה. ניו יורק עוד מחכה לי, למרות שאני עדיין רחוקה...