בסוף היום, כשהשמש מתעייפת
והעולם הולך ומצטמצם לו לכתמים צבעוניים
בשקט, בדממה פנימית, מתגנבים לתוך המוח
עולים תווי פנייך היפים
מרגעים של פעם את עולה בי
חומקת, מתחבאת באפלה
דיוקן ילדות שלך צוחקת
קרעים של בד, נאספים לערימה גדולה
שמעתי שוויתרת, שלא נותר בך כוח
נרמז שאת גופך נתנו באדמה
ואז אמרו "אורך פיזרת אל הרקיע
להתכנס לשאר אורות הנשמה."
בסוף היום, כשהרוח מייללת
שורקת את קווי דמותך
בחשכת ראשי היא מציירת
צבעים ונקודות, שאריות ממנגינת לבך
ונקודה אל נקודה את מצטרפת
וקו אל קו במשיכת מכחול דקה
נתלית במסמרים לתוך נפשי נועצת
תמונת אהבתי שנצטיירה. |
