גם לי בא לפרוש.
בא לי יום אחד פשוט לקרוס. לעזוב הכל וללכת.
למה לכולם מותר ולי אסור?
אף פעם לא התחלתי משהו בלי לסיים.
אף פעם לא נכשלתי.
תמיד רק "לא הצטיינתי".

יש לי דמעות תמידיות בגרון.
הכל לא מתאים.
אין לי כיוון ואין מטרה. אין חלומות.
פעם ראשונה שאין לי חלום, אין לי שאיפה ואין מוטיבציה.

אני רוצה לעשות משהו שהוא מעבר לגבולות הזמן,
שלא כל 5 דקות מסתכלים בשעון ומחכים.
מחכים לשום דבר.
מחכים לזחול למיטה ולקוות שהבוקר לא יגיע.
מחכים שמשהו ישתנה.
מחכים שתבוא הארה.
שיגיע חלום.
שתגיע זהות.

אפשר להתחיל הכל מהתחלה?
אפשר לבחור ולא לבחור?
אפשר לחזור ולא לחזור?

מתי אני אקח את הדברים ואלך?
מתי תהיה לי השפעה?
מתי יהיה אפשר לצחוק כמו פעם,
בתמימות.

קשה לברוח מכלוב של זהב,
קשה לא לרצות לגעת בכל,
קשה לא לדמיין מה היה קורה אם.