אני מפחדת.
לא מעצמי. אלא מהעוצמה של הדברים שאני מסוגלת להרגיש.
לא רק לגבייך. אלא יותר כלפיי.
כמה אני יכולה לכעוס על עצמי, כמה אני יכולה לזכור לעצמי,
כמה אני יכולה לנטור לעצמי טינה על טעויות שאני עושה.
אני מפחדת לעשות טעויות. אני מפחדת לעשות טעויות איתך -
כי המחיר הוא כבד מאוד.
אני מפחדת להיקשר, אני מפחדת להיפגע.
וכבר נפגעתי כל כך הרבה פעמים.
מצחיק אותי לחשוב שבינינו אתה אמור להיות השברירי.
אני זאת שהכאב תמיד פועם אצלה.
לימדתי את עצמי להנמיך ציפיות, לשים חומות, לא להיקשר, לא
לקוות.
אבל אף פעם לא עשיתי את זה בהצטיינות גדולה מדי.
תמיד הבכי היה תופס אותי מתישהו, וזה לא באמת חשוב מתי או כמה
זמן אחרי.
תמיד הייתי חוזרת לאחור.
אני מפחדת וזה כל כך טיפשי. הרי ממה יש פה לפחד?
הרי הכל חוזר חלילה. נפגעים וממשיכים, מתאכזבים ופשוט מתגברים
על זה.
זה קל.
אני עובדת קשה על לעשות דברים קלים עבורי.
וזה אבסורד, זה כמעט לא אפשרי, אבל אני עושה את זה בכל זאת.
אני עוד מחפשת את האיזון הזה בפנים, הקו הדק שבין להרגיש
ולהתאהב.
כל כך הרבה זמן לא אמרתי את זה לאף אחד.
וגם כשאמרתי את זה אני תוהה האם זה היה אמיתי בכלל.
האם אהבתי אותו? האם אהבתי מישהו אי פעם? האם התאהבתי בכלל?
או שאני מתאהבת יותר מדי?
מרגיז אותי שאתה זוכר רק את מה שאמרתי על עצמי וזו בעצם לא
הייתי אני.
מרגיז. כי זו לא אני. זו לא אני.
למה אמרתי את זה? בשביל מה? להראות לך שגם אני יכולה להיות
במשחק הזה שלא אכפת לי מכלום?
אז מה אני עובדת על עצמי שאני חזקה וגדולה? אם בפנים אני נשארת
קטנה בדיוק כמו פעם.
אני לא רוצה להתנצל על מי שאני.
אני נקשרת. אני מרגישה דברים. אני יודעת לראות מה אנשים
מחביאים מתחת לפנים.
אני בשביל לאהוב רק צריכה אינטואיציה ותחושת בטן בשביל לדעת מה
נכון.
אני מתאהבת. אני רוצה להרגיש בטוחה. אני רוצה בשביל עצמי את
הדבר האמיתי.
אני לא רוצה לזרום לשום מקום. אני רוצה להישאר במקום ושזה יגיע
אליי ויעטוף אותי ולא שאני אצטרך לשחות אליו, לזרום איתו. זה
מגיע לי. אני לא רוצה לבקש על זה סליחה.
אני כזאת. ככה זה. אתה יכול ללכת. אני בסוף כבר אתגבר.
אבל האמת היא שאני לא יודעת איך אני אסביר את הכל לעצמי אם
תישאר.
אבל אני מעדיפה שתישאר. קרוב. אם אפשר. |