לפני שחומוס הגיע לדירה מיכאל אמר שהוא טיפש. טיפש כמו נעל. כל
כך טיפש שהוא מנסה לתפוס צללים על הקירות. לכן קראנו לו חומוס.

כשחומוס הגיע לדירה התקנו בשבילו צלחת אוכל, קערת מים, ארגז
חול וקרטון לינה מרופד. לאוכל הוא התרגל, מהמים הוא עדיין
פוחד, ארגז החול מסריח והקרטון המרופד הוחלף מזמן במיטה של
שירה, שעוד מתייחסת אליו כלבנאדם: מלטפת לו, מחבקת לו, מנשקת
לו בפנים (טוב, נו, לא ממש) ולא משחקת איתו "תפוס את הצל".
למרות שזה ממש מצחיק.
קצת אחרי שחומוס הגיע סירסנו אותו, כדי שלא יהיה כזה מטרד. מאז
באמת לא שמענו אותו מיילל סרנדות קדושות לחתולות השכונתיות,
אבל הוא ממשיך להשחיז צפרניים על הכסאות שלנו, לתרגל לפיתות
קטל (שבשיאן נסיון כושל לחשוף ולבתק את העורק הראשי) על הידיים
שלנו ולרדוף אחרי דגי בד, עכברי צמר, גרביים, ציציות, כדורי
נייר וכל דבר שאפשר לתפוס אותו.
צללים, לעומת זאת, הם סיפור אחר. כמו שיודע כל מי שניסה פעם
לדרוך על הצל של אבא אי אפשר לתפוס אותם. ולא משום שהם מהירים
במיוחד או חלקים באופן יוצא מהרגיל, אלא משום שבדרך מופלאה
כלשהי הם מצליחים להזדהות לחלוטין במשטח שהם מונחים עליו.
אנחנו, כמובן, נתנו שם לדבר המשונה הזה (צל) והוספנו לו הסבר
הגיוני ומרגיע (צל איננו נוכחות אלא העדר). אבל חומוס, אם הוא
חושב, חושב אחרת. חומוס לא שואל מה זה אלא מנסה לתפוס אותו. אם
הוא לא מצליח, הוא מנסה שוב. עד שנמאס לו, או עד שנמאס לי ואני
הולך להתקלח. קפוץ על הצל חומוס, תפוס אותו, חתול טיפש. רק
חתול טיפש כמוך יכול לחשוב שמה שהוא רואה קיים.