דמעות נופלות וקופאות,
הלוואי שהשמיים היו תופסים
את מי שנופל.
שלא יראו כמה שביר הלב,
הרי צריך להסתתר,
ולרוץ רחוק-
לא להתפרק שם,
לקפוץ לתוך הסכינים.
והמילים שפעם עוד אספתי
כדי להסביר,
מכווצות אותי עכשיו
לשתיקה שאומרת הכל
ולמבט שמחפש
לאן לברוח.
היא קוראת לזה פחד קהל,
אני לוחשת בבכי-
חוסר בטחון עצמי.
שם
בין הצבעים
לשקט
שם
אני משתקפת.
ורק הסיגריה פולטת חום
לאוויר קר,
לתוך הבדידות המזדקנת.
שוב הרגליים שלי רועדות,
זה הפחד מדבר-צועק:
משתלט.
בהתקף מיגרנה האחרון,
הלכתי והלכתי
כדי להפיג את הכאב,
אולי זה יעזור גם עכשיו.
(זה לא.)
השמיים מוארים להבזקים
של ברקים וחורף,
צעדים כבדים על הכביש-
רק לראות שאני מסוגלת.
הליכה מהירה,
השמיים נלחמים ואני מפסידה.
הגעתי הביתה,
ובעצם לא הגעתי לשום מקום.
28.10.2008
(אני תמיד מתייאשת לקראת הסוף.) |
