מותה של אנה גלוס היה לא צפוי. בעצם, אף פעם מוות בגיל כזה לא
צפוי. בעצם, אף פעם מוות בגיל כזה לא צפוי. היא הייתה בת 25,
יפה, יפה מאוד אפילו. בגלל זה ובגלל עוד הרבה סיבות רני אהב
אותה, מאוד אהב אותה, יותר מעצמו.
לכן הוא תרם לה כליה, וכשזה לא עזר החזיק לה את היד בבית
החולים, עד שמי שהחזיק לו את היד בחזרה היו רק מכונות.
רני חזר הביתה מבית החולים. כשניסה להכניס את המפתח בחור
המנעול כנראה סובב חזק מידי, או שהמפתח כבר היה ממש חלוד כי
הוא ישר נשבר. רני באדישות אופיינית עזב את הדלת ועלה לגג
הבניין, הוריד חולצה ונשכב על הגב. הרוח קיררה אותו, היה נעים.
גבו נדבק לרצפת הגג בגלל הזיעה.
השקיעה התחילה, רני קם והסתכל על האופק, השמש הייתה אדומה
וגדולה והשמיים היו כתומים וסגולים, היה נראה כאילו כל הים
עולה באש, ורק הגלים מנסים עוד איכשהו לכבות את האש. השקיעה
בעיר הזאת זה הדבר הכי יפה בעולם - חשב - מצד שני זה הדבר
היחיד היפה בעיר המסריחה הזאת. רני נשען על המעקה והסתכל
לשמיים- "אלוקים, אני יודע שאתה שם, אז אל תתחמק, בסדר? תפסיק
להתחבא לך שם מאחורי העננים או איפה שאתה מתחבא. אני יודע שאתה
שונא אותי וזה בסדר, זה הדדי, אבל אני לא עשיתי לך כלום, לעומת
זאת אתה הרגת את אבא לפני חמש שנים כשנפל עם הג'יפ החדש שקנה,
כשסוף סוף קיבל העלאה במשכורת אחרי 20 שנה. גם שם לא סיימת.
אח"כ המצב היה רע, הביטוח עשה בעיות וחיינו ארבעה אנשים
במשכורת מינימום עד שאמא לא יכלה יותר והתאבדה. ואת דני... את
דני היית חייב לקחת? הוא הרי כל כך אהב אותך... כל הזמן דיבר
עליך - כל כך אהב אותך... ועכשיו אנה? אנה?" - רני הסתכל לעבר
הרחוב וראה אנשים קטנים ומכוניות גדולות והרבה עשן מסריח ופיח.
לפתע ראה ניצוץ של שיער זהוב ומדהים, חלק וקצת חום - כמו שיש
רק לאנה, וכל האזור סביבה כאילו הואר. רני הרים אבן שהייתה על
רצפת הגג וזרק אותה, שיפגע באנה. האבן פגעה ממש קרוב לאנה ואנה
הרימה את ראשה למעלה, רני הסתכל כדי לראות אם זו היא באמת.
מהמרחק הזה לא ניתן היה לראות בבירור את פרצופה, אך היה קשה לא
לזהות את היופי הזה.
אנה הסתובבה ונבלעה בבנין. לאחר דקות מעטות, רני נשכב על הגב
בשנית, לפתע נפתחה הדלת ואנה נכנסה. " מה אתה משוגע? יכולת
להרוג אותי"  היא צעקה במבטא הרוסי שהוא כ"כ אהב.
-"אבל את כבר מתה".
- "אה... נכון... מצטערת" - אמרה ויצאה.