לפעמים ההכרה מתפשטת ממילותיה
מאבדת את עצמה לשכל
מגלגלת את עיניה העייפות והמשועממות
ונולדת בעולם אחר
בצליל
בצבע
בתנועה
בהיכחדות המוחלטת של הרגע הבא
בחושניות
של הרגע הזה

לפעמים התפיסה תופסת את עצמה
לפעמים החוכמה שותקת
כי לפעמים היא מתבוננת במראה
ונעה לאיטה דרך המסגרת
אל מעבר לקו המתעתע של האופק
או שהיא שטה סהרורית וחסרת-מנוחה במי-הרוח הצלולים
כמו מתוך צלילה נואשת לתהומות הנשמה
לנשיית השכחה
לריקנות האינסופית
לאמת חסרת צורה כללית
להתעקמות של החלל
סביב התדמית

ולפתע
ממש כפי שאמר פארמנידס
היש ישנו והאין איננו!
ולהיות
לא נתפס כאפשרות
יש רק הכרחיות
שתיקה
ומציאות בלי חשיבות
ולא להיות פשוט אינו
ותו לא

פעמים אחרות
השמים שוב נופלים עליי
התפיסה מתכווצת במהירות האור
ומתמקדת
בך.