האמת היא שאני פשוט מתחמק מלהגיע הביתה בשעות האלה.
אני לא עומד בעומס הנפשי הכרוך בפחד שפעמון הדלת יצלצל ומאחורי
המנעול והבריח שיוצרים אשליית בטחון חסרת כל בסיס הם יעמדו
מחייכים לאיד.
במשך זמן מה חיפשתי ברחבי הארץ מערכת אזעקה שתתריע מבעוד מועד
מפני המפגע הנורא שפוקד רבים מבתי ישראל אולם ללא הועיל.
במסגרת השיטוט אחר פתרון הולם הפכתי למומחה בעניין גלאים,
מחשבי בקרה מערכות אזעקה חיצוניות ואפילו מערכות התראה תת
קרקעיות המצויות בשרות גופי הביטחון.
כאשר אחת מחברות השמירה הרבות הציעה לי משרה כיועץ טכנולוגי
למערכות אזעקה הבנתי שמיציתי את פוטנציאל "הראש היהודי"
בעניין.

בקיצור, נכנעתי ואני משתדל לא להיות בסביבה כשיש חשש שהם
יגיעו.
הטלפון הקבוע של אשתי למקום העבודה סביב השעה שלוש "מתי אתה
חושב שאתה בא הביתה ?" מפעיל שרשרת שיקולים שכל המניע אותם הוא
פחד טהור.
אם יום גשם סוער הוא, אז הסביבה בטוחה. הסיכוי שהם יגיעו קלוש
ביותר.
יום העצמאות, זיכרון ושאר ערבי חג, הם ימים בטוחים ללא איום.
יום בחירות או יום סוף לימודים או תחילת לימודים גם הם ימים
ללא חשש
אולם,
אם יום סתווי ללא גשם החלטי או יום שמש באמצע השבוע או שהתקופה
הנה "בין חגים" אזי הסיכוי שהזאטוטים הללו יגיעו וילחצו על
הפעמון הוא כמעט ודאי.
"יש פה הרבה עבודה " אני מדווח ממקומי הבטוח לאשתי המאזינה בצד
השני של קו הטלפון. "לא נראה לי שאהיה בבית לפני שבע בערב" אני
נאנח.

כבר לפני שנים הגעתי למסקנה שהשעה שבע בערב מתחילה את הזמן
הבטוח שממנו ואילך אפשר להיות בבית. הילדים צריכים לחזור הביתה
מתנועות הנוער עד שמונה או תשע בערב לכל היותר, ובדרך הם
צריכים לדווח למנהיגיהם הארורים בתנועה על שללם  ולכן אם תביט
בשעה שבע ממעוף הציפור תבחין בנחילים נחילים של נוער חוזרים
ל"קן" בזוגות , שלישיות ורבעיות.
בתקופה מסוימת חשבתי לתכנן תוכנית הרג לשולחיהם של המתרימים
הקטנים אבל אז אחר הצהריים אחד (לא גשום, אחרי חנוכה) שתי
מתרימות צעירות מטעם האגודה למלחמה בסרטן צדו אותי בבית חצי
שעה אחרי שחזרתי מן העבודה. תחקיר קצר הבהיר לי ששולחיהן היו
לא אחרים מאשר מנהלת בית הספר והמנחה להתנדבות חברתית בקהילה.

למרות שכשהתברר שמדובר במנהלת בית הספר, בני הגדול מיד הצביע
בעד הפעלת תוכנית ההרג. החלטתי אני שפגיעה במנהלת בית הספר
תגרום נזק ארוך טווח לחינוך בני משפחתי וההצעה "לטפל בשולחיהם"
ירדה מסדר היום לצמיתות.
האורבים הצעירים תמיד מסתובבים בזוגות או יותר בכדי שלא יוותר
סיכוי קלוש שיתקלו לפתע במישהו שאינו מזוהה על ידי לפחות אחד
מהם.
הרי על מה בנוי כל השנור הזה ? בוודאי, הוא בנוי על "לא נעים
לי".
שני זאטוטים עומדים בדלת עם פנקס קבלות ושקית של הסופר השכונתי
(שלא יהיה ספק שהם תושבי השכונה) ופולטים טקסט שלא מסתכם ביותר
משני משפטים ואמור לגרום לך לחייך, להרגיש "לא נעים" וכמובן
לשגר אותך מיידית אל הארנק הקרוב.
ברגע שהדלת נפתחת לחצי ממפתחה המלא ואתה אינך רואה דמות אדם
בגובה ממוצע אלא נמוך ממנו, אתה מבין שהסתבכת !
"שלום, אנחנו מתרימים לעמותה למניעת מחלות הנובעות מקדחת השחת.
אתה יכול לתרום ? אפשר לתרום בכל סכום שתרצה 5 שקלים, 10 שקלים
ואפילו 20 שקלים ויש גם קבלה."
בתום המשפט ששוגר לעברך בפחות מחמש שניות הדבר הראשון שאתה
חושב עליו זה "למה פתחתי?"
הדבר השני שאתה מבצע זו הערכת מצב מהירה ל "כמה לא נעים לי ?"
ואז לפני שאתה מספיק להניע את גלגלי מוחך השחוקים, פולט אחד
הזאטוטים  "אתה לא אבא של נועם מכיתה ב' ?"
הם מכירים אותי ! צועקות כל מערכות האזעקה הפנימיות . זה מארב.
הם באו לפה במתכוון.
"לאיזה נועם אתם מתכוונים?" אני מנסה לבדוק עד כמה הם
רציניים...
הנלוזים הצעירים עם פנקס הקבלות מביטים זה על זה והקטן שבניהם
מעיף בי מבט מאשים "בשכבה ב' יש רק נועם אחד וזה הבן שלך. כמה
אתה רוצה לתרום ?"
נשברתי. כמעט פרצתי בבכי.
הסתובבתי לארנק והוצאתי 20 שקלים.

יש לי הוכחות שראשי המתרימים מארגנים את זה בכוונה . "מי גר
ברחובות אוסישקין ובני ישראל ?" מייד עדר של ידיים צעירות מונף
אל על . "יופי." מחייך ראש הגובים. "אתם תלכו בשתי רביעיות. כל
המכוניות ברחובות האלה הן מכוניות חדשות. אין לכם מה לחזור אם
לא הצלחתם להתרים לפחות 4000 ש"ח."
וכמובן שתמיד הבת של השכן או הבן של השכנה הם אלה שמצלצלים
בדלת ומחייכים.
מה יגידו עלי מחר במכולת ? "הנה הקמצן ההוא מקומה שלוש שלא
תורם לילדים מסכנים חולי סרטן, או לנשים עם סרטן שד, או לאילן
או לנוער בסיכון או לילדים נטושים או לחיילי צה"ל האמיצים או
לנפגע הטרור או או  או ..."

כשהתקשרתי לרשם העמותות לבדוק האם אני יכול להקים עמותה ולגייס
תרומות להקמת עמותה שתתמוך פסיכולוגית בנפגעי התרמות , אמרה לי
אשתי היקרה שהשתגעתי ואיימה שאם אני לא אלך לפסיכולוג לטפל
בפוביה הזו היא תשקול בחיוב גט.
למרות ההזדמנות בקבלת גט שאלתי אותה "מי ישלם את הטיפולים
היקרים אצל הפסיכולוג, הרי אנשי עמל אנחנו? ". בו ברגע  פתחה
היא את החלון וצעקה לרחוב (אוסישקין...) בקול שיומנאי המשטרה
שנסמך על שולחנו שלושה רחובות משם לא היה צריך לזוז ממקומו כדי
לרשום את תלונת השכנים. "אנחנו לא תורמים יותר ! אנחנו קמצנים
בני קמצנים ומי שידביק עוד מדבקת התרמה על המשקוף עלול להרצח
בדם קר בו במקום !"

הלך הגט.
אף חבר לא בא לבקר את נועם מכיתה ב' במשך שבועיים.
כל העלונים המחולקים חינם לתיבות הדואר הביתיות מצאו את עצמם
באורח פלא נודדים לתיבת הדואר שלנו.
גם התורמים הפסיקו להגיע.
במשך חודש.