נדודי שינה של אלף לילה ולילה
ממלאים אותי בסוג חדש של עשן
אני במצב צבירה סמיך,
וכל השאר במצב של נחירה.

עושה רושם,
שיש לנו יותר מתנות פרידה
ותמונות אחרונות
מאשר אירועים שמחים
וימים טובים.

פרצוף עצוב עקבי, מקנח אף מנוזל.
איפה אני חיה
בין עבודה ללילות חצויים
ע"י ירח מושלג ומשקעים לא ברורים?

את השמש אני מבקרת בהפסקות סיגריה
שאני לוקחת
כדי להציל את השפיות שלי
מהנקירות הבלתי פוסקות
של המחשבה היחידה שמסובבת את כולם
על כסף
ותשוקה מזויפת.

הלילה אני לבד,
מרוקנת
גם מחיבוקים שלקחתי בכוח.