אורית דרורי / סוכר |
לא מראה את עצמו,
אך קולו קול שחוק.
נימת הגבר המתקרב
ובנגיעת אצבע מתרחק
וגווע בחלל בלי שנודעו עקבותיו.
רק הצליל נשאר,
הבל דבריו המתערבבים בחלום
שהמציאות רוצה לייפות.
אך הנה היום,
הנה הבוקר מגיע
ואין יודעים לבאות.
כבר החרדה של החלום שככה,
כתוצאת החיבוק,
האחיזה שלא עוזבת
מכסה עליי כשמיכה,
שומרת על חום גופי
הבל פי והבל פיו,
ריח גבר חריף
מהול בריח אישה.
וביחד, הזדווגות, שחרור
שלא נמנע באותה לישה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|